מאמר ו: ענין לימוד התורה במשנת ברסלב – המשך
סוגיית: תלמוד תורה עיקר או תפילה עיקר (אות א)
במאמר הקודם הבאנו כמה ציטוטים מתוך רבים שמתוכם מתבאר הדגש החשוב ששם מוהר"ן על הנושא של לימוד התורה בקביעות, כמפתח לכל ענייני עבודת ה'.
אמנם, כל זה צד אחד של המטבע, אך יחד עם זה מוהר"ן הרבה לדבר על נושאים רבים בעבודת ה' מלבד לימוד התורה, ובפרט על נושאים השייכים לעבודת הלב, כאשר נקודת המרכז של כל העבודה הפנימית היא עבודת התפילה שתופסת מקום גדול מאוד בעבודת ה' על פי דרכו של מוהר"ן[1]. וכל מי שעוסק בספריו של מוהר"ן ומכיר את ההולכים בדרכו באמת, חש שנושאים רבים שאצל הנוטים לתפוס את דגל לימוד התורה כעיקר העיקרים, אינם מודגשים כל כך, אצל מוהר"ן יש להם מקום חשוב יותר.
וכדי לעמוד על שורש הענין, נקדים את המובא בספר אבניה ברזל אות י' בזה הלשון: 'מוהרנ"ת אמר שרבינו זצוק"ל חיבר יחד הטוב מן הפרושים והטוב מן החסידים, היינו שהפרושים העיקר אצלם הוא התורה הקדושה, אבל מהתפילה הם רחוקים, והחסידים העיקר אצלם הוא התפילה, אבל מהתורה הקדושה הם רחוקים, ורבינו זצוק"ל כללם וחיברם יחד, דהיינו לעסוק בתורה ותפילה יחד'.
ובשיח שרפי קודש ח"ב סימן פז מובא: 'רבינו אמר פעם: המתנגדים אומרים שהעיקר הוא לימוד התורה, והחסידים אומרים שהעיקר הוא עבודת התפילה, ואני אומר: להתפלל ללמוד ולהתפלל'[2].
הגדרה זו על החילוק שבין חסידים למתנגדים בעניין האם העיקר הוא תורה או תפילה חידד גם בעל התניא (בתשובותיו לשאלות ששאלוהו על ענין החסידות בעת מאסרו, מובא בבית רבי פרק טז) בלשון זו: 'על השאלה למה החסידים מרבים בתפילה ומתבטלים על ידי זה זמן רב מעסק התורה, השיב שיש נשמות ששייכים יותר לתורה, ויש נשמות ששייכים יותר לתפילה, ועל דרך שמצינו בגמרא הרבה שתורתן אומנותן ולא היו מפסיקין לתפילה, והיו מתפללים פעם בשלושים יום, וגם אז היו מקצרין, וכן קריאת שמע שהיו קורין בכל יום היו מקצרין בה, 'מעביר ידיו על שתי עיניו וזו היא קריאת שמע של ר' יהודא הנשיא', והיו עוסקים בתורה יותר, ועל הרבה מצינו שהיו מתפללים הרבה, חסידים הראשונים היו שוהים ט' שעות ביום לתפלתן, תורתן מתי נעשית, מתוך שחסידים הם תורתן משתמרת וכו', וברבי עקיבא מצינו שהיה אדם מניחו בזוית זו וכו', ועוד אמרו רז"ל (ברכות כא, א) ולואי שיתפלל אדם כל היום. וגם עתה הנמשכים אחר הגר"א הם נשמות ששייכים יותר לתורה, והנמשכים אחר הבעש"ט ותלמידיו הם נשמות ששייכים יותר לתפילה'. [וראה עוד קונטרס אחרון בסוף ספר התניא במאמר המתחיל 'להבין מה שכתב בפרי עץ חיים דבזמן הזה עיקר הבירור ע"י התפלה דווקא, אף שתלמוד תורה למעלה מהתפילה'].
וראה עוד בן יהוידע (סנהדרין צט, ב) שכתב: 'והיינו ענין המחלוקת שיש בין דיעות אשכנזים פרושים לאשכנזים חסידים בזמן הגאון רבינו אליהו מווילנא ז"ל והרב החסיד רבי ישראל בעל שם טוב ז"ל, דלפי דעת אשכנזים החסידים הוא צריך שיתפללו כל התפילה מן פרשת העקדה עד עלינו לשבח בכוונה גדולה, שלא יוציא מפיהם תיבה אחת בלי כוונה, ואע"פ שעל ידי כך צריכין להאריך ביותר ויעבור רוב שעות היום בשלוש תפלות, ולא ישאר זמן לעסק התורה כי אם דבר מועט, לית לן בה, כי העיקר הוא שיחת התפלה. ודעת הפרושים להתפלל בדרך ממוצע כדי שלא יאריכו זמן הרבה בתפלה, וישאר להם זמן מרובה בשביל עסק התורה'.
והנה לא כאן המקום לעסוק בעומק בבירור שורשי מחלוקת זו שעולה למקום גבוה מעל גבוה, והדברים נוגעים להבנת כמה עניינים עמוקים בתורה, בנגלה ובנסתר, אולם פטור בלא כלום אי אפשר, ונשתדל לגעת באיזו נקודה השייכת לשורש ענין זה, ועל כך במאמר הבא בעז"ה.
[2] וידועה אמרתו של מוהר"ן בשיחות הר"ן אות רפז שאמר: 'מה יש לו לאדם לעשות בזה העולם, אין צריך כי אם להתפלל וללמוד ולהתפלל'.
