מאמר ח: עניין לימוד התורה במשנת ברסלב – המשך

 במאמר הקודם הובאו כמה מקורות על הסתירה הקיימת לכאורה בעניין לימוד התורה ביחס לשאר חלקי עבודת ה', שמצד אחד תלמוד תורה שקול כנגד כולם ומעלתו גדולה מאוד, ומצד שני כל מעלתו תלויה ומותנית בעניינים אחרים שצריך לקנותם על ידי עבודה מאומצת, ולא תמיד הלימוד בעצמו מספיק כדי לזכות לאותם עניינים כראוי.

והנה, הזוכה לעשות את עיקר עסקו בתורה, מלבד מעלתה העצומה של התורה שנאמר עליה 'ותלמוד תורה כנגד כולם' והקדושה הגדולה שהיא מקדשת את הלומד אותה כמו שהרחיבו בזה בהרבה ספרים, זוכה גם ליציבות גדולה בכל המהלך שלו בעבודת ה', שכן העיסוק בתורה הוא ביסודו עיסוק שכלי שאינו תלוי הרבה בתנודות של הרגשים ומצבי רוח משתנים, ומי ששם לעצמו קביעות ומסגרת חזקה ללמוד כל יום כך וכך שעות ולהספיק כך וכך, אם הוא מתמיד בעבודתו יוכל בס"ד לרכוש קניינים גדולים בתורה, והקביעות הזו היא יסוד גדול לכל המעמד הרוחני של האדם

ואכן בנפש החיים מרבה להדגיש את מעלת הקביעות בלימוד התורה, אפילו בלי שום הרגש של 'לשמה', כמו למשל בפרקים שבסוף שער ג פרק ג: 'ולזה אמרו (פסחים נ, ב) לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, אמרם 'לעולם' רוצה לומר בקביעות, היינו שבתחילת למודו אינו מחוייב רק שילמוד בקביעות תמיד יומם ולילה, ואף אם לפעמים ודאי יפול במחשבתו איזה פניה לגרמיה לשום גיאות וכבוד וכיוצא, עם כל זה אל ישים לב לפרוש או להתרפות ממנה בעבור זה ח"ו, אלא אדרבה יתחזק מאד בעסק התורה ויהא נכון לבו בטוח שודאי יבא מתוך כך למדרגת לשמה'.

ומתוך כך באו בבית מדרשו של הנפש החיים לכלל הכרה שעיקר החינוך צריך להיות על ההשתקעות בעסק התורה, והזוכה להשתקע בעסק התורה יוכל מתוך כך להגיע לעוד ועוד מעלות, וקו זה תפסו בכל ישיבות ליטא בדרך החינוך, שעסק התורה יהיה עיקר העיקרים אצל יהודי, ובוודאי לא מזלזלים בשום מצוה וענין שאינו 'תלמוד תורה', אולם מכל מקום נותנים יחס של העדפה בולטת לענין הלימוד [ויש שהקצינו בזה עוד יותר (וזה מצוי יותר אצל צעירים), שתפסו את עסק התורה למצווה כמעט בלעדית, וכתוכן הכמעט יחיד של כל היהדות, עד שמפרשים כן את התוכן של כמעט כל ענייני היהדות, וגם מודדים את ערכו של כל ענין בעבודת ה' רק על פי השאלה האם הוא מסייע ללימוד התורה או מביא 'לביטול תורה', כלומר להפחתת שעות הלימוד, אולם על פי רוב, הלומדים מגיעים מעצמם במשך הזמן לתפיסה מאוזנת יותר של הענין].

אולם לנגד עיניהם של גדולי החסידות עמדו מאמרים כגון אלו שהובאו במאמר הקודם ודומיהם, שמדגישים את הצורך לחבר את לימוד התורה למעשה, ובפרט לצרף אליו עבודה פנימית של אהבה ויראה ודבקות, וגם כאב להם מאוד מה שראו בחוש שרבים מהלומדים שמים את עיקר עסקם רק בלימוד התורה ומזניחים את שאר חלקי עבודת ה', ועל ידי כך מגיעים לכמה שיבושים, ואף הלימוד עצמו אינו פועל עליהם את הפעולה האמתית שלימוד תורה (ובפרט בכמות ואיכות גדולה כל כך) אמור לפעול על הלומד אותה, ולכן ראו צורך לשים הדגשה יתירה על הנושא של דבקות בקב"ה על ידי חיזוק עסק התפילה ושאר עבודות השייכות ללב, וגם בעניין לימוד התורה עצמו, ראו לתת הדגשה יתירה על הנושא של לימוד לשמה, ונקטו שהמדרגה העיקרית המבוקשת בעניין 'לשמה' הוא שהמטרה בלימוד תהיה לשם דבקות בקב"ה [ולא כהנפה"ח שנקט שעיקר מדרגת לשמה המבוקשת מכלל הלומדים הוא 'לשם התורה', ואכמ"ל].

והנה ברור לכל מתבונן שאם תופסים כל צד בפני עצמו, יש בו מעלה וחסרון, שכן מצד אחד מי שלוקח את עסק התורה כעיקר החיים, זוכה כאמור לתפוס דבר גדול מאוד, וגם יש בדרך זו קביעות ויציבות בעבודת ה', בבחינת 'שבתי בבית ה' כל ימי חיי', אולם מצד שני העיסוק בתורה בלבד שהוא עיסוק בעיקר שכלי, עלול לגרום שהרגשי הלב ישחקו ויכבו, ולא ירגיש טעם בתפילה ובשאר חלקי עבודת ה', וגם לימודו יהיה בלי יראה ואהבה, וגם הישות והגאווה עלולים להתחזק מאוד על ידי עסק התורה ללא צירוף של עבודת התפילה (ראה מכתב מאליהו ח"ד עמוד 33).

ומאידך, מי שלוקח את עסק התפילה והעבודה הפנימית כעיקר העבודה, מלבד מה שהדבר גורם שלא יוכל ללמוד הרבה [ולא כל אחד הוא במדרגת חסידים הראשונים שהגיעו למעלת החסידות האמיתית ועל ידי זה גם תורתם היתה מתברכת], עלול גם למצוא את עצמו מתמודד עם קושי גדול להחזיק בעבודתו, שכן הלב אינו מסור תמיד ביד האדם, והעבודה הפנימית אין בה מסגרת חיצונית שיכולה להחזיק את האדם בעבודתו גם אם אינו מוצא בעצמו חשק והתלהבות, ואם מרגיל את עצמו רק לחפש בכל דבר את נקודת הפנימיות והדבקות בה', עלול להיות כל הזמן בעליות וירידות קיצוניות, ולבסוף עלול להישאר קרח מכאן ומכאן וזה וזה לא יעלה בידו.  

ולכן בדורות האחרונים שהפכו להיות יותר חיצוניים, נמנו וגמרו כמעט כולם להחזיק בעיקר במה שאפשר ליצור סביבו מסגרת חיצונית, היות וקשה לחנך צעירים לנושאים שקשורים לעבודת ה' פנימית, וקל יותר ליצור התלהבות ואף תחושת הצלחה ומצוינות בקשר ללימוד התורה ולהישגים מורגשים של למדנות וידענות, ובכך גם ליצור תחרות ואוירה שדוחפת להצליח בחלק של הלימוד, ו'מתוך שלא לשמה בא לשמה'.

אולם יחד עם זה, להדגשה היתירה הזו עלול להיות מחיר כבד, שגם אחר שנים רבות של לימוד במסגרת ישיבתית וכוללים, אדם יתפתח מאד בחלק של הלימוד, ואילו שאר חלקי העבודה יתפסו אצלו מקום מצומק, ויווצר יחס לא נכון בין חלק הלימוד לשאר חלקי עבודת ה'. וגם האופן של 'לימוד התורה' עצמו עלול להיות שלא בצורה הראויה של שאיפה לזכות לקרבת ה' על ידי לימוד תורתו, אלא עלול להיהפך לשאיפה למצוינות ומוצלחות, בעיני החברה ובעיני עצמו. וכל זה מבלי לדבר על אלו שאינם עומדים ביעדים הלימודיים של המסגרות, שעלולים לאבד גם את כל יהדותם, משום שחינכו אותם שהיהדות עומדת על דבר אחד בלבד, והדבר הזה הוא 'הצלחה בלימוד' לפי אמות המידה המקובלות [דבר שאינו נכון כלל, כי כל יהודי יש לו חלק בתורה ויכול להתחבר לתורה, אם רק יזכה ללמוד לפי דרכו ולא יחפש דווקא להצליח במה שנחשב בחברה להצלחה]. וגם אם נניח שזו הדרך הרצויה בחינוך הדור הצעיר, הרי בוודאי חבל מאוד להישאר בזה כל החיים, וצריך למצוא את הדרך איך להתקדם הלאה ולא להישאר תקועים כל החיים בתפיסה הזו.

אכן, לרביה"ק מוהר"ן זי"ע ישנה דרך סלולה שמהווה פריצת דרך בנושא הזה, באופן שמשלב את הטוב שבשני הדרכים גם יחד, ומותאם גם לנפשות של בני דורנו, ועל כך במאמר הבא בעז"ה.