בלילה, עם השם יתברך…

לאחר גלות של עשרות שנים, הרחק מברסלב מכורתו, יצא הרב יעקב ב. פרידמן לשהות לילה קסום, הרחק מההמוניות והבורגנות, בקרב קבוצה מחסידי ברסלב \\ מה שהחל בלימוד בכולל של אחר חצות, והמשיך ב'תיקון חצות' וב'התבודדות' ביער חשוך, הסתיים בתפילת 'ותיקין' מיוחדת \\ בדרך הוא ניסה לברר על מה ואיך מדברים ב'התבודדות' עם הקב"ה, האזין לקולות הבכי, שמע שאגות, ונמשך אחר קול חליל מתוק וענוג שעלה מתוך האפילה

הרב יעקב ב. פרידמן | צילומים: אבי קרישבסקי, נחמן ווייס

החשיכה היתה עבותה. משהו קודר מאוד ומרומם מאוד, העניק לכל החוויה הנדירה הזו ממשות עצומה. מעבר ליכולת התיאור ולכלי-הקיבול הגופניים העלובים שעימם הידסתי בין עלי הבוקיצה בחורשה.

'יער בר גיורא', לא הרחק מביתר עילית, הוא יער ה'התבודדות' של קבוצת בני העליה, שעם נפשם וכמיהותיהם התאחדתי בלילה ההוא. יער 'בר גיורא' עשוי מחורשות עצי אלון ובוקיצה, ומנהרות של דמעות ושאגות של כיסופין שנספגו בחלל.

ממעבה החורשה נשמע לפתע קול חליל נוגה. מאן-דהו מנגן לפניו יתברך. קול החליל נוגה ומזכך באותן רמות איכות. כזוהי ברסלב: בעולם שכולו נשמה ונפשיות – עשוי אותו חליל עצמו להפיק רמת איכות שווה של כאב ואושר.

מתחילת הערב נצמדתי לר' שלמה. ר' שלמה, חנוט בחאלטל מרופט המשתלב היטב עם ה'פעלד' (שדה ההתבודדות), חמוש בזוג עיניים יוקדות, שהוקפו בלית ברירה ברי"ש מ"ם חי"ת אברים מיותרים, שנועדו רק לתת רקע לעיניו.

כשר' שלמה מתבונן בי בעיניים הבוערות, החמימות, המחבקות, נוצרת ההרגשה כאילו אמר לי:

"הנה אני כאן, אולי אתה רוצה בי?"

תוכל, אני מעיז פנים ושואל, לשתף אותי, להשמיע לי, מה אתה אומר ב'התבודדות'?

העיניים שלו מחבקות אותי אל לוח ליבן:

"איך?" הוא מסביר לי כמלמד דרקדקי, "איך יחד? והרי התבודדות פירושה להתבודד... 'להתבודד' היינו: רק אני והשם יתברך…"

זה נשמע הגיוני. אבל אני עומד כאן כשליח העולם שמחוץ לריגושי ההתבודדות... עולם שמבקש להביא אליו דרך דפי העיתון ריגושים מה'פעלד'.

הנה עוד חוצפה מחוצפותיו של העולם הדשן, המיושב. הוא בוחר להישאר מגונן בלילות חשוכים בחדר השינה הממוזג שלו, אבל גם להריח את ה'פעלד' והבעירה שבו, ב-15 שקלים – מחיר העיתון.

– אל תתבודד אתי, אני אומר לו, ונחרד מהעזות של עצמי. אבל תוכל אולי לספר לי, מה אמרת לו, להשם יתברך, אתמול בלילה?

"זה יביא כבוד שמים?" הוא תוהה בפשטות.

– יביא.

אין דרך קלה יותר לרצות אדם, ברסלבר מה'פעלד', ברגעים שלפני ההתקשרות שלו עם אבא – שיעשה הכל בשביל כבוד שמים.

"אני אומר לך מה אמרתי להשם יתברך".

הוא לא טורח לעצום עיניים בדבקות תיאטרלית. העיניים שלו עצומות מבפנים. בכלל, אף אחד פה אינו עושה 'פוזות' להשם יתברך, ודאי לא למצלמה. חיים אותו, את השם יתברך, נושמים אותו, מדברים אליו 'מאמע לשון'.

צריך לכווץ פנים לפני אבא?

ובכלל, אם אפשר לחייך לאבא, למה לכווץ פנים?

"אני אגיד לך", הוא אומר לי, "מה דברתי אליו אתמול. אמרתי לו כך: אבא, אני רוצה לעבוד אותך באמת, להתקרב אליך, לזעוק אליך, לכסוף אליך, לקיים מצוותיך. תן בי רצון, תן בי רצון לרצות לאהוב אותך בלי גבולות, קרב אותי אליך יתברך".

– ומה עם קצת גשמיות. גם על זה אמורים לבקש.

"כן, דווקא השבוע יצא לי לבקש", הוא אומר. "דיברתי עם אבא, אמרתי לו, 'אתה הרי יודע אבא, שמחר בבוקר מעבירים את הדירה שלי מגבעה A לגבעה B לרחוב 'הרב מוצפי'. ולרעייתי יש רגישות גדולה לשריטות שטלטלת המשאית והסבלים יוצרים בשידות, ובמזנון האהוב שלה... ואני אומר לו, כמו לחבר: טאטא, תעשה שלא יהיו שריטות במזנון. תעשה שלאשתי לא יכאב חלילה הלב. וגם תעשה ששנינו נתחיל כבר לאהוב יותר אותך, ופחות מזנונים בלי שריטות"...

– והתבודדות כזו אורכת שעה שלימה?

"אם נשאר קצת זמן, אני מדבר על זה שהדירות להשכרה ברחוב 'הרב מוצפי' יקרות מדי... אם אפשר לעשות משהו…

"אני אומר לך מאי משמע 'לעשות משהו'... 'לעשות משהו' הכוונה שלי, או שמחיר הדירות יירד, או שהשם יתברך יפעל בלב האבן שלי, שלא יהיה איכפת לי כל-כך מעסקי ממון…"

– וזה נראה לך מתאים? לנדוד באמצע הלילה לעבי היער, כדי לדבר על שריטות של מזנון, ועל מחירי דירה ב'הרב מוצפי'?

הוא החל כבר להתעטף בגארטל לקראת ההתבודדות. הוא, בצדק, אפילו אינו טורח להשיב על בערותי תשובה מסודרת:

"אני מדבר עם אבא שלי… עם חבר שלי… אני מדבר על הכל, על הכל".

– ונניח, נניח לרגע לכאב של אשתך על השריטות במזנון… לאשתך לא כואב שחודשים, לילה-לילה, אתה מצוי בחברת העצים והחשיכה והחלילים והבכיות, במקום, בפשטות, להיות לצידה ולצד ילדיך?

הוא שב ומחייך אל תוך עיני. ואני תוהה לרגע אם בברסלב לא שמעו על כעס. הוא תופס את שתי ידי, ואומר לי באותה רכות, שפתה הרשמית של ארץ ה'פעלד' וההשתוקקות להשם יתברך:

"שיכאב לה? שיכאב לה שאני הולך להשם יתברך?… שיכאב לה? זה יתכן?"

ניגון לאבא

אנחנו נוסעים בטנדר מהיכל בית המדרש אל ה'פעלד', ל'התבודדות'. הנוסעים פוצחים במשך כל הנסיעה בניגון דבקות נוגה, מתוק, מפלח. אני בער מארצות הקור והיבושת הליטאית, הרחק מהרגשי הקרבה הפשוטה, הנוגעת, מחפש 'לבושים' של חיצוניות.

איזו מנגינה זאת? אני שואל בדחיפות אברכים לידי.

איש לא ידע. גם לא היה איכפת לאיש. כל עוד הניגון הוא 'כלי' לקרבה נפשית להשם יתברך, משנה הדבר מי הלחין, מתי ולמה?

כשהגענו ל'פעלד', והכל התפזרו איש לפינתו, אני שומע, עולה ובוקע מתוך האפילה, קול חליל מתוק וענוג. אני מחפש שעה ארוכה, עד שמגלה על-גבי סלע ענק, מוגן בענפיו של אלון ענק-מימדים, את החלילן, היושב, ממש כמו ביערות מז'בוז' וברדיטשוב, כשעיניו עצומות בדבקות, החליל מונף אל האינסוף, ונפשו מתרפקת עם החליל אל קונה.

הוא מנגן לאבא.

גם הניגון הזה, היכולת לנגן להשם יתברך, מצויד באותו סוג הגיון חי טבעי, נטול מחיצות וחציצות ותחפושות, ונטול שאלות הדר ויוקרה ומוסכמות…

הנה ה'כלים' היחידים, הנחוצים כאן בארץ ההתבודדות וההשתוקקות:

חלאטל, גארטל, חליל, חשיכה עבותה, ושמים טהורים מהזוהמה המסמאת של חיי החומר.

מחלצות מיותרות, כשאתה עומד ליד הדבר עצמו. הגדרות ומשלים הופכים למעמסה מיותרת – כשאתה מרגיש, חי, נושם אל תוך קרביך את ה'נמשל' גופו.

* * *

אנחנו מעמיקים אל לב החורשה. קולות מתמזגים של בכי, צעקה, זימרה ונגינה ממלאים את החלל. הלב נפתח לפתע פתאום לרווחה גדולה. אני מתקרב אל צללית שחורה, הצמודה לאחד העצים, והומה המיה חרישית:

קומט ברודער לאז מיר ארויס פון פעלד…

לאמיר זאך זיצין צווישן די ביימלאך,

לאז מיר רעדן צום הייליגען טאטן…

קול שירתה של הצללית, עולה ובוקע ומפלח את לבי. מעולם לא שמעתי משהו מואר כל-כך – בוקע ממחוז חשוך כל-כך.

ופתע נקטעת השירה, וקול בכי מתוק, עולה מתוך הניגון המופלא. אני מתקרב כדי הבל-פה ממש, והצללית אינה רואה ואינה שומעת.

"אוי ווי די הארץ ביינקט צום טאטן…" ("אוי כמה שהלב מתגעגע לאבא!")

אני עוצם את עיני, ושוכח לרגע של חסד מתפקידי ומחויבותי לקוראי, ומתמזג עם הצללית, והנימים הענוגים המתפשטים בחורשה העבותה, במתק וכיסופין שלא מעלמא הדין. למרבה הפלא, אני מוצא את עצמי שר בלחש יחד איתה:

"אויי ווי די הארץ ביינקט צום טאטן…"

הנהג והצלם קוראים לי מכיוון הרכב. ואני יוצר מרד קטן, ומסרב לחזור. המושגים האלו: צלם, נהג ואוטו נתפסים כאן, ברגעים האלו, כחילול בוטה של הקודש, הבוקע ומזדמר מהיער הביתרי באלפי נגוהותיו.

* * *

זמן קצר לפני היציאה להתבודדות ישבתי עם החבורה, בכולל של אחר חצות.

אברך ניגש אלינו. "שלום עליכם רבי ייד", הוא אומר בפשטות.

"הוא אדם חשוב", מגונן עלי ראש הכולל, "הוא הולך לתאר את…"

למושג "חשוב" יש כאן רמת עניין, כמו לצבע הגרביים של נשיא ונצואלה. סולם המושגים כאן נבנה יותר מהשאלה הבאה:

"נו נו, מי שתהיה, העיקר שאתה איתנו. כמה כפיות סוכר לשים לך בקפה?"

יש משהו סוחף וקסום בפשטות ובשלווה הזו. שום גינונים ושום שאלות של כבוד, וכיבודים מאוסים, ועקרונות מלחיצים, ושאר תחפושות מעיקות, שבני העיר מתרפקים על סבלן באהבה משונה.

זו הפינה הראשונה בעולם שבה זרמתי בשניות ספורות, אני ורגשותי ומשאלותי, ישר אל תוך לבות האנשים, ואל עיניהם המחייכות.

"אני יכול לצלם אותך עם זרועות פרושות קצת יותר ללמעלה?" שואל אבי הצלם את אחד הלומדים, ואני מעריץ את הדבקות שלו במשימה.

"קצת יותר למעלה? נו מהיכי תיתי למה לא… כמה למעלה?"

"לא, לא כך", אומר לו אבי. "קצת יותר עם המרפקים שמאלה…"

ובמקום לומר לו בפשטות, בה אני הייתי אומר למי שהיה תוחב לאפי מצלמה באמצע הלימוד, שאני לא 'אובייקט צילום' של 'שעה טובה', ושכולל איננו אתר צילומים, אומר לו רבי אברהם, מחשובי לומדי הכולל:

"ככה זה בסדר במרפק? זה מספיק שמאלה?"

לא איש תמים רבי אברהם, שידיו יהיו מונפות להכי ולהתם, לבקשת כל צלם. אבל כאן, במקום המואר הזה, עם החמימות נטולת העכבות המיותרות, נראים החיים כל-כך פשוטים ומאירים ובהירים.

ונכונים.

כאן, ליד ה'לקוטי הלכות', כוס תה חמימה, והאור בעיניים, וה'רעבנס זאך' (-העניין של רבנו), החיים נראים טבעיים בתכלית:

למה באמת לא להרים ידיים, ולהסיט אותן ימינה ושמאלה, אם יהודי עם מצלמה בידו יהנה מכך?

באמת לא הפריעו לך הצילומים המשונים האלו? שאלתי אחר-כך את רבי אברהם.

"למה יפריעו? זה יעזור לו מן הסתם, לתמונה שלו שתצא טוב יותר", הוא מסביר לי כמלמד דרדקי הגיון שב-47 שנות חיים לא חשבתי עליו.

"מן הסתם", אני אומר לו בעגמימות.

והרהרתי אז בעצב עמוק, כמה תחפושות ומסיכות-של-יוהרה מנופחות, וכמה סבל האנושות עוד תעבור, עד שההיגיון הברסלבאי העוטף, הפשוט הזה, ירכך את מרוצם העז של החיים.

השתדלתי לא לחשוב מה היה קורה בכולל בני-ברקי, אם צלם היה מבקש מאחד מחשובי האברכים שירים, לצורך צילום לעיתון, את ידיו ומרפקיו מהגמרא, למעלה, ימינה, שמאלה, כדי לבחור 'פוזה'.

לא בוערת פה בהכרח צדקות מופלגת. לא נתקבצו לבית מדרש הזה כל מחונכיו של רבי אלי' לופיאן; ועדיין קלם נמצאת בגבול קניגסברג-ליטא ולא בהרי יהודה.

מה שבלט וקרן ורומם אותך לפסגות, היתה חינניות הפשטות. וגם התמקדות עליונה במטרה. השאיפה לדבקות בהשם יתברך בכל הדרכים והאמצעים – מעמידים באור חיוור חסר-עניין כל מעמד אחר שהחיים מערימים.

שאגות ובכיות

היה שם עוד משהו, שראיתי לראשונה בחיי.

רואים שם כל הלילה הרבה מאוד חמימות, נינוחות ואהבת האדם, חיוכים שטופי אורה, שמחת חיים מושרשת עם כוסות קפה היוצרים אווירה, אבל לא יוצרים שום שביב אחד של תחושת בטלה.

מה לומדים פה? אני שואל את הרב יהושע מאיר דויטש, ראש הכולל.

הוא מחייך:

"כל אחד מה שמאיר לו. תורה צריכה להאיר. יש אברכים שסיימו פה בתקופת הכולל, שלוש פעמים ש"ס… ויש כאלו שרכונים עכשיו על 'תקון לאה', החלק מ'תקון חצות', שבשנת השמיטה אומרים רק אותו".

הוא ניגש איתי לארון הספרים. "כאן תמצא 'משיבת נפש', 'לקוטי הלכות', וגם כרכי 'אבי עזרי' עד מהדורא חמישאה, ועד בכלל… יש שמאיר להם 'אבי עזרי' מהדורה רביעאה… יש שמתרפקים על דיבור של תוספות או דברי חסידות של מוהרנ"ת מברסלב…"

לפתע מפלחת את החלל שאגה נוקבת מסוף האולם. איש אינו מתפלא. שאגות ובכיות מתקבלות כאן גם כפריקת מטענים לפני חי-החיים, וגם כדרך להיטהרות…

ניצוץ נדלק בעיניו של הרב דויטש:

"תיגש. תראה, על מה הוא שואג…"

ניגשתי. אברך רכון על אחד הרשב"מים הארוכים בשלהי פרק 'חזקת הבתים'. העיניים היוקדות שלו מתמזגות עם לשונותיו הקדושים של הרשב"ם, ומפעם לפעם הוא מעורר ומלבה את נקודת החיבור בינו לקדושת התורה על-ידי שאגה.

מאוחר יותר, בדרכנו לשדות ה'התבודדות', אני ניגש אליו ונכנס איתו לשיחה.

– שאגה? חזקת הבתים? 'ההוא ארבא', 'כל דאלים גבר', 'יהא מונח'… עניינים שכליים… שאגת-הרגש מאי עבידתיה?

הוא משתומם, ומתבונן בי כבן כפר שהגיע לכרך הגדול של ההרגשים, המתסיסים כל חלקת אלוקים:

"שאגה מפקיעה את הלימוד מה'מלומדה', ומהחשש שבבא בתרא יהפוך לעיסוק טכני רחמנא ליצלן… שאגת-נשמה יוצרת חיבור ביני לרשב"ם, ולנותן תורתו של הרשב"ם…"

התרשמתי.

* * *

"לפעמים", אומר לי הרב דויטש, ראש הכולל, "באמצע לימוד לוהט בלילות החורף הקפואים, גם פורצים בריקוד קטן מדי פעם לחמם את הנשמה ואת הגוף במפולת-יד".

– כשהקדוש-ברוך-הוא חילק את הרגש, אני שואל אותו, שטפה כמות גדולה יותר את ברסלב? בכל פינה הרגש פורץ אצלכם, וגואה ושוטף… גם אני אדם בעל רגש ואני לא מסוגל לפרוץ בריקוד באמצע סוגיה. זה גם מופרך מבחינה מדעית. אי-אפשר כל הזמן, כל יום, להתרגש… "כל האומר הלל בכל יום הרי זה מנאץ", אומרים חז"ל. משום שאי-אפשר מעשית להתרגש כל הזמן…

"אתה" מאשים אותי ראש הכולל הרב דויטש, "מדבר כמו פסיכולוג. אתה מדבר על רגש ועל חמימות שעולם הנפש מכיר. אנחנו מדברים על קרבת השם… למה אתה מביא איתך את הכלים המגושמים האלו להיכל השם?

"בכלל, אומר לך משהו: להתבודד כל לילה יוצר אולי עייפות רגשית. עייפות יוצרת אטימות. אבל כשמדובר ב'חבר' – דווקא האטימות מרוממת… חונכנו לדבר איתו יתברך כמו עם חבר… רבי נחמן מבקש, שתפנה אליו ותשתפך על עצם הקושי הזה לפנות אליו ולהשתפך…

"ובכלל, לדבר ברגש עם חבר זה תמיד חי, ושטוף טללי רעננות…"

– התבודדות, אני מתעקש ושואל, ו'תיקון חצות', וריקוד, חצובים מעולם הרגש וזקוקים לרגש מפעיל… הגיוני בעיניך שלילה-לילה הרגש של חברי הכולל יתעורר בדיוק בין השעה שלוש ועשר דקות לארבע ושלושים לפנות בוקר? ואם רגש של מישהו מבקש להתבודד בצהריים? או מאידך, אם מישהו מרגיש בארבע לפנות בוקר שליבו קר כקרח? זה לא יוצר מלאכותיות הרסנית בעבודתכם? הפסיכולגי…

ובלב-ליבה של המילה 'הפסיכולוגים' נשמע מקצווי בית המדרש קול מר הומה, זהו קולו של דוב'לה, ב'תיקון חצות'. נפשו יוצאת בדברו על גלות השכינה מהיכלה…

כבר לא מודרני בדור שטוף ההכשרים וההידורים והחומרות שלנו, לבכות בפשטות על צער השכינה. נפשו של דובל'ה הומה:

"כאייל תערוג על אפי – – קי מים – – כן נפשי תערוג – – "

כששמעתי את איכות הסבל ואיכות הכמיהה, ואושר-ההיטהרות, העולה ומיתמרת מנקודת-הנפש של דובל'ה, התביישתי שזיהמתי את ההיכל הזה עם מושגים זרים. והבנתי, לראשונה בחיי, שלפסיכולוגיה אין מגע עם המושג הקרוי טוהר.

כעבור דקות אחדות יצא דובל'ה לשאוף אוויר. כאן בכלל לא שואפים 'אוויר צח' אלא נושמים את הלילה, את הטוהר, את הדממה…

יצאתי בעקבותיו, ראיתי את העיניים הנוצצות שלו, קודחות במין חדווה שמעל לקיומה הרופס, הקרתני של ביתר, ומצוקות היומיום שלו…

ואז ידעתי:

למבט המנצנץ הזה בחשכת הליל – קוראים אושר.

כאן, מאחורי העץ

– אתה, אני שואל את ראש הכולל, יכול להגדיר במשפט ממצה, מה נשתנה הכולל הזה מכל הכוללים?

"בוודאי". משנתו סדורה. "השאיפות שיהודים מעניקים בדרך-כלל לילדיהם הן 'תהיה תלמיד-חכם גדול', או: 'תהיה צדיק גדול'. זה דבר נפלא. אבל כשמגיעים מכשולות, יש שברון.

"אנחנו אומרים לנערינו, לאברכינו: תצמחו ותגדלו יחד, ובתוך, ומתוך המכשולות… למרבה ההפתעה זה מעניק עומק וערך גם ללימוד עצמו".

* * *

את רבי אהרן, אימפריה של להט וחמימות, מצאתי מאוחר יותר ב'פעלד' בהתבודדות, יושב, עיניו עצומות, על ספסל זרוק בקרחת חורשה קטנה. אני מחלל את קדושת המעמד, ומתיישב סמוך אליו ולשרעפיו.

– יום-יום, אני שואל גם אותו, יום-יום לחזור ולהתרגש, ולהתלהט? זה אפשרי?

הוא פוקח את עיניו בניחותא. "פשיטא. מי שאינו מרגיש את השם יתברך כאן, ממש לידו, מאחורי העץ, ליד העץ, איתו בתוככי נשמתו, בתוככי החושך הכבד, מי שלא חונך להרגיש, רואה רק חושך ועצים… נו, עצים וסלעים זה שעמום…

"אדם כזה מרגיש שעמום גם בדקת-התפילה הראשונה… לצעוק לעצים ולאבנים? אבל מי שמרגיש שהשם יתברך איתו פה, בלילה, ביער, כשכל תשוקות העולם ואשליותיו מפנות את מקומן לדממה ולמגע האלוקי הצרוף, החיות שלו נשמרת רעננה, יום-יום…

"היה כאן לפני שבוע מישהו שצעק לילה אחד במשך שעה שלימה! שעה שלימה בלי הפסק של רגע: זכור ריבונו של עולם את שמחה ארז בן שולמית!

"ומה, נראה לך, קרה בדקה השלושים ושבע? ובדקה הארבעים ושש? הוא חזר על השם הזה באותו יקוד, עם אותה בעירה נפשית, שהסעירה את רמ"ח אברי הנפש המפרכסים שלו לקראת אלוקים… שהוא גם החבר הטוב ביותר…"

* * *

ההופעה החיצונית שלי, משדרת ניכור. כי אין לבא אל שער המלך לבוש הדר. לראשונה בחיי אני מתבייש בושה בריאה, בשל הדר.

לפחות לו הייתי מתעטר בחלאטל מרופט…

אני מתלונן לפני רבי אהרן על העניבה החגיגית שלי, והופעתי הסימטרית, המתנגשת כל-כך בטוהר הטבעי המיתמר כאן. אי-אפשר ליצור מגע עם הנפש פנימה, עם לבוש מלאכותי.

"שוב אתה טועה. השם יתברך הוא גם חבר. הוא מקשיב גם לבעלי עניבות הדורות".

והוא קם ועושה מעשה, ומציב אותי בין ענפיו של עץ חרוב אדיר-מימדים. "תנסה גם אתה לדבר אליו".

דברתי, אפוא, גם אני אליו דיבורים של 'פעלד'. אבל כאן בחבורה לימדו אותי, שמה שמדברים ב'פעלד' עם השם יתברך, לא מדברים עם קוראי 'שעה טובה'.

* * *

המפגש הזה עם הלילה ב'פעלד', היה חשוב לי אישית, נפשית, לאחר גלות של עשרות שנים, הרחק מברסלב, מכורתי.

ברסלב היתה בית ילדותי. לא ברסלב הממוסדת של היום. אני זוכר ברסלב ששפכה דמעות-דם על השיר "מי יתן לי אבר כיונה אעופה ציון הקודש אומנה". ברסלב עם כלות-הנפש של רבי שמואל שפירא; עודני זוכר אותו מימי ילדותי, ראשו מוטל על האבן הצוננת של ציון רבי שמעון, ועיניו הטהורות של גדול העובדים בחצרות ברסלב, לוחשות פצועות-פצועות בכלות-הנפש, על גלות השכינה מהיכלה:

"ולשערי ציון אשר אהבתי – – ולשערי ציון נעוף כיונים – – – ולשערי ציון – – – ולשערי ציון – – – "

או ברסלב של רבי יענקל'ה תפילינסקי, מאנשי השם בחצרותיה, שהיה בוקע לבבות של אבן, כשהיה מיילל בקול נורא, שעות על גבי שעות באין הפוגות:

"נהפך לשדי בחרבוני קיץ סלה – – "

"נהפך לשדי בחרבוני קיץ – – "

לא היו גבולות שם בקראמ'ל של רבי שמואל, של רבי יענקל'ה. היו חוזרים על תשוקותיהם פעם אחר פעם אחר פעם, כאילו ביקשו להדוף בכוח התשוקה והגעגוע וכלות הנפש את שלטון האימה של ברז'נייב, צ'רננקו, אנדרופוב וקלגסיהם, שחצצו בינם לרוח אפם.

או ברסלב בימיו הגדולים של רבי יעקב מאיר שכטר, כשהיה עדיין ניגש לתקיעות. כילד הרגשתי הלם, כשהייתי נתקל בו רוקע, קופץ לגבהים של ממש בשאגה:

"אשרי הם יודעי תרו – עה – – "

"בשמך יגילון כל הי – – ום – – "

ואני מרגיש את עצמי 'מזיק ברשות הרבים' כשאני מעתיק את הנעימה הזו, שנעקרה מקרביו ממש, ללא תווים…

וכשהיה רבי יעקב מאיר שואג ורוקע, ומתרומם לשמי-שמיא, ומאריך והומה ב"יוד – – עי תרועה" – זה היה הרגע שבו הפכה ברסלב של מעלה ל"יודעת תרועה"!

איש לא נשאר שם אדיש.

ילדותי עברה גם בצל האצילות המיושבת של זקן החסידות ומעתיק השמועה רבי לוי יצחק בנדר, והגאון רבי אלחנן ספקטור, שינק בין השאר את העדנה והמתינות מרבו הקדוש מרנא ה'חזון איש'…

מה קרה לברסלב

קרה משהו לברסלב.

ברסלב המתגעגעת, הכוספת, העורגת; משהו בגעגוע, בכלות-הנפש נסדק במעט, היום כשברסלב בחלקה הפכה מטבע עובר לסוחר למאכרים בעלי עניין וממון, ולאנשי בוהמה המחפשים את עצמם.

ברסלב שהיתה צמודה ל"רעבנס זאך" ("העניין של הרבי"), עם השפראך הפנימי שלה, כבשה דרך אל העולם הגדול. או שהעולם כבש אליה דרך. כבר לא רק החצר המקודשת באומן, בבילינסקי 1, עם שער חורק וגויה מוטרפת, שקבעה את מי ומתי להכניס ל'ציון'… כבר לא טבילה הירואית בקרחי ה'דנייפר' הקפוא. וגם לא נסיעות של מסירות נפש, בעזרתו של ח"כ מאיר ווילנר הקומוניסט שלנו באומן.

מטוסי פאר, אולמות תפילה מהודרים… אפילו האמרות הנודעות של מוהר"ן "יש עניין שנתהפך הכל לטובה", או "אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן" – כבר נמכרות היום לתיירים בצורת תליונים, ציורים ועבודות-אמנות. שירת-הכיסופין הברסלבאית, החודרת וה'נוגעת' ביותר בנגינה החסידית, שבעבר נזקקה לקצת 'מבינות', תופסת בעזרת קלטות, מכשור טכנולוגי וזמרים 'שבים' – מקום מרכזי במדפי 'גל-פז'.

ההתפתחות לטוב ולרע שפקדה את המערכת החרדית, לא פסחה גם על החלקה הברסלבאית. העיתונות החרדית למשל התפתחה לאימפריה, והיא מחפשת את הייחוד ואת ה'שונה'. וברסלב יש לה הרבה מהזן הזה. אפילו היום, כשבראש השנה נוהרים לחצרות אומן 15 אלף יהודים.

* * *

האם זה טוב? לא ברור.

מחד, אלפי בעלי תשובה נוספים בסיעתא דשמיא אל חיקה החמים של ברסלב. אלא שבמקביל, ברסלב כתנועה, איבדה במידה מסוימת מנקודת-הפנים שלה. ממשנת הגעגוע, הכיסופים והתשוקות הרוחניות – שדווקא בתקופות המצוקה שלה, רוממו אותה לפסגות.

אבא, הריני כפרת משכבו, קירב אותי בילדותי לחצר ברסלב. שמחתי כחודש לאחר הסתלקותו, לשוב ללילה קסום למובלעת הטהורה הזו, הרחק מההמוניות והבורגנות הממסדית, המוזילה במעט את חלקתה הטהורה.

שמחתי לחזור בלילה הזה, לחלקת השם, לקבוצת היושבים בחצרות השם בלילות, בעמל ויגיעת התורה, תיקון חצות ודבקות. אתר די ביה יחדון רוחין ונפשין, מקום שבו השפה הרשמית, היא שפת הפנימיות של ברסלב, והמגע היחיד עם החיים הוא מגע הנפש שאין כמו ברסלב, שידעה לעשות בו שימוש עתיר-תהילה!

(כתבתו של הרב יעקב ב. פרידמן פורסמה בעיתון 'שעה טובה', והובאה בשער ברסלב)