תולדות חיי רבנו הקדוש
אם ברצונך לדעת בפירוט את תולדות חייו וקורותיו של מוהר"ן מומלץ לך לעבור על הספרים שכתב תלמידו מוהרנ"ת ובהם פירט את קורות חייו, והם: שבחי הר"ן וחיי מוהר"ן, וכן ישנם עוד פרטים בספר שיחות הר"ן וביומן שכתב מוהרנ"ת על תולדות חייו הנקרא ימי מוהרנ"ת, ובספר כוכבי אור שכתב רבי אברהם ברבי נחמן על פי מה שקיבל מאביו רבי נחמן מטולטשין תלמידו של מוהרנ"ת.
אגב, דבר מענין הוא שאין לנו הרבה מגדולי ישראל שזכינו לתיעוד כה מפורט ומדוייק אודותיהם כמו שיש לנו על מוהר"ן, שכן תלמידו הנאמן מוהרנ"ת דאג להעלות על הכתב כל מה שהיה ידוע לו מקורות חייו של רבו, מאחר שראה בכל מעשיו ודיבוריו ענינים חשובים מאוד שנחוצים לתועלת הדורות הבאים, וכך נשאר לנו תיעוד עשיר ומרתק על תולדות חייו של מוהר"ן.
ומה שבעיקר חשוב הוא שהדברים אמינים לחלוטין, מוהרנ"ת היה איש האמת במלוא מובן המלה, שמסר את כל חייו וכבודו למען האמת שהאמין בה, רחוק כרחוק מזרח ממערב מסילוף עובדות, דמיונות והזיות, שמצויים בסיפורי צדיקים אחרים שסופרו מכלי שלישי ורביעי, וגם הצטיין בזריזות ובדייקנות מופלאה, וכל מה שכתב הוא ממה שראה בעצמו או שמע מרבו או שמע מאנשים מהימנים שראו בעצמם, כך שניתן בהחלט לסמוך על כל מה שמסר לנו שהדברים התרחשו במציאות כפי שהוא מתאר. דייקנותו של מוהרנ"ת במסירת הדברים היא כה גדולה, עד שהוא טורח לפעמים למען הדיוק לציין גם פרטים שנראים שוליים, וכמו כן כאשר הוא מוסיף פרשנויות משלו לדברי רבו הוא מציין זאת על ידי סוגריים כדי שהקורא יוכל להבחין בין דברי הרב לדברי התלמיד ולא יערב ביניהם. כמו כן, גם מעשים ואמירות שהיו תמוהים בעיניו ולא מצא להם פשר, הוא לא 'צינזר' והעלים אלא כתב את הדברים כמות שהם והוסיף עליהם את תמיהתו.
כמובן שבלתי אפשרי להביא כאן את כל תוכן הספרים שהזכרתי בפניך, ואסתפק בציון נקודות וראשי פרקים בתולדות חייו של מוהר"ן שיש בהם כדי ללמוד מהם בקווים כלליים על אישיותו המופלאה והמזהירה.
ימי ילדותו ונערותו
מוהר"ן נולד בעיירה מעז'יבוז שבאוקראינה בראש חודש ניסן שנת תקל"ב[1], ונסתלק בעיר אומן בי"ח תשרי ד' דסוכות תקע"א, כך שכל חייו היו קצרים ביותר, כשלושים ושמונה וחצי שנה בלבד[2].
אביו הוא רבי שמחה, בנו של רבי נחמן מהורדנקא שהיה תלמיד קרוב של הבעל שם טוב, ואמו היא מרת פייגה, בתה של מרת אדל בת הבעל שם טוב. כך שמוהר"ן הוא נינו של הבעל שם טוב מצד אמו וגם קשור בקשר רוחני לבעל שם טוב מצד אביו.
ימי ילדותו עד שנעשה בר מצוה עברו עליו בעיירה מעזיבוז, שם גדל בבית שבו התגורר הבעל שם טוב ז"ל, שעבר לאחר פטירת הבעל שם טוב לרשות בתו אדל, ובה התגוררה בתה פייגה ומשפחתה.
כבר בימי ילדותו התחיל בעבודותיו הקדושות, ועלה בדעתו לנהוג בהנהגות של פרישות ורצה לשבר את תאות האכילה, ובהיותו ילד בן שש היה בולע כל מה שאכל כדי שלא ירגיש שום טעם באכילתו, עד שמחמת כן עלתה נפיחות בצוארו[3]. עוד מסופר על הנהגתו בהיותו בן שש, שהיה נוהג לרוץ פעמים רבות לקברו של זקנו הבעל שם טוב הקדוש להתפלל שם ולבקש מעמו שישתדל בשבילו שיזכה להתקרב לעבודת ה' יתברך, והיה הולך לשם בלילה, ולאחר מכן היה הולך לטבול במקוה שעמד מחוץ למרחץ והיה קר ביותר, כדי לסגף את עצמו, ואת כל זה עשה בהסתר ובצנעה ואף אחד לא ידע מזה[4].
עוד מסופר על גודל טהרת נפשו והשתוקקותו לעבודת ה' מילדותו בעת שהיה בערך בן שש, 'שבהיותו ילד קטן רצה להיות ירא שמים, והיה חפץ לקבל שבת בקדושה גדולה כראוי, והלך למרחץ וטבל בזריזות סמוך אחר חצות מיד. ויצא מהטבילה ובא לביתו ולבש בגדי שבת, ונכנס לבית המדרש והלך אנה ואנה, ורצה להמשיך עליו קדושת שבת ונשמה יתרה. והיה חפץ לראות איזה דבר, אך לא ראה כלל. והיה מתגעגע מאד לראות. ובתוך זה התחילו להיכנס אנשים לבית המדרש, ובא איזה איש חשוב ועמד על השטענדיר [עמוד] שלו והתחיל לומר שיר השירים, והלך הוא זכרונו לברכה והכניס ראשו למטה בתוך השטענדיר. ומחמת שהיה עדיין ילד קטן לא הקפידו עליו. והוא היה מונח שם והתחיל לבכות, ובכה מאד בדמעות שליש כמה שעות עד הערב, עד שעיניו העלו נפיחות. ואחר כך פתח את עיניו ונדמה לו כאילו הוא רואה איזה אור מחמת שכבר נדלקו הנרות. ועיניו היו סתומים כל כך בבכיה, ואז נתקרר דעתו קצת'[5].
יחד עם זה, כל ימי ילדותו היה עושה הרבה מעשי נערות, כשחוק וקפיצות וטיולים, והיה רגיל בזה מאד[6].
ומאחר שלקח על עצמו עבודה כבדה מאד, היו לו ירידות ועליות בעבודתו אין ספור פעמים (וכמובן שגם ירידותיו היו לפי ערך מדרגתו), ולא תמיד הצליח לקיים כרצונו הטוב כל מה שלקח על עצמו, ודרכו היתה להתחזק תמיד ולהתחיל מהתחלה ולא להישבר משום ירידה שבעולם, וסיפר שלפעמים היו לו כמה התחלות חדשות ביום אחד, שגמר בדעתו להתחזק באיזה ענין ונפל מזה, ושוב התחזק ושוב נפל, ורק מכח החיזוק הגדול שהיה מחזק את עצמו תמיד ועל ידי ריבוי תפילה ותחנונים זכה למה שזכה[7].
כאשר נעשה בר מצוה קראו דודו הרה"ק רבי אפרים מסדילקוב זצ"ל ואמר לו דברי מוסר, וסמוך לזמן זה נכנס לחופה עם מרת סאסיע בתו של הרב אפרים מהכפר אוסיאטין שעל יד מעדוועדיוקא, ומיד בשעת יציאתו מן החופה היה מתלהב ומתגעגע מאד לעבודת ה', והתחבר אז עם רבי שמעון ברבי בער שמאותו יום ואילך היה דבוק בו עד סוף ימי חייו והיה משמשו בנאמנות, וסיפר רבי שמעון שמיד לאחר שכיסה מוהר"ן את פני הכלה הלך וקרא לכמה מבני הנעורים ושוחח אתם על מצבם בעבודת ה' וביניהם היה רבי שמעון, ויצא עם רבי שמעון אל השדה ודיבר עמו דברי השתוקקות והתחזקות נפלאים על כך שאין תכלית בעולם הזה אלא לפרוש מכל התאוות ולעבוד את ה' יתברך. ומאז נכנס רבי נחמן לעבודת ה' בכל כחותיו[8].
מזמן נישואיו מגיל שלוש עשרה עד שמונה עשרה התגורר בכפר אוסיאטין שבו דר חמיו, והתעלה רבות בעסק התורה והתפילה ובכל חלקי עבודת ה', ועסק הרבה מאד בלימוד ש"ס ופוסקים ותנ"ך ועין יעקב וספרי הזוהר ותיקוני זוהר וכל כתבי האריז"ל ועוד ספרים רבים, וכן בספרי מוסר שהיו מצויים לרוב בבית אביו, ואמר שלמד ספר ראשית חכמה פעמים אין מספר, ובקיאותו בכל הספרים הללו היתה נפלאה, כי כל התורה כולה היתה לנגד עיניו ושגורה בפיו כשולחן הערוך ממש, כפי שראו תלמידיו בעיניהם, וכפי שניתן לראות במקצת בספריו הקדושים (ספר המידות וליקוטי מוהר"ן)[9]. וסיפר שכבר בימי נעוריו למד שלוש פעמים את כל ארבעת חלקי השו"ע, פעם אחת כפשוטו, פעם שניה עם ידיעת שורש כל דין מהגמרא ומפרשיה, ופעם שלישית זכה לדעת בכל דין את הסוד שעליו מיוסד, וזה היה בימי נעוריו, ולאחר מכן חזר ולמד את ארבעת חלקי השו"ע עוד פעמים רבות[10].
וכן בכל ימי חייו, 'דרכו היתה תמיד שהיה לומד הרבה הרבה כל ימיו עד הסוף, אפלו בעת החולאת הכבד שהיה לו בסוף ימיו. ואף על פי שהיה עליו טירחא דצבורא שהיה עוסק הרבה עמנו ועם כל אנשיו לקרבם לעבודת ה', וליתן לנו עצות בכל עסקינו וכו', וגם מוחו היה משוטט תמיד בהשגות גבוהות ונוראות תמיד וכו', אף על פי כן היה עוסק בלימוד התורה בפשיטות הרבה בכל יום ויום. ולא היה טרוד כלל, רק תמיד היה בישוב הדעת'[11].
'אך עיקר עבודתו אשר על ידה זכה למה שזכה, היה רק ריבוי התפילות והתחינות והבקשות והרצויים והפיוסים שהיה רגיל מאד להתפלל ולהתחנן לפניו יתברך. והיה מרצה ומפייס אותו יתברך בכמה מיני תחינות ובקשות שיזכהו ברחמיו לקרבו לעבודתו יתברך. ועיקר מה שהועיל לו היו התפילות שהתפלל בלשון אשכנז, שהיה רגיל מאד לייחד לו איזה מקום שמצא שאין שם בני אדם, והיה מפרש שיחתו לפני השם יתברך בלשון שמדברים בו, דהינו בלשון אשכנז. והיה מרצה ומפייס אותו יתברך ומבקש ומתחנן לפניו יתברך בכמה וכמה מיני טענות ואמתלאות שראוי לו יתברך שיקרבו לעבודתו, והיה רגיל בזה מאד מאד והיה מבלה ימים ושנים על זה.
גם היה מטמין עצמו על גבי בית אביו תחת הגג, שהיה שם כמו חדר במחיצה של קנים שמחזיקין שם תבן ומספוא, ושם היה מטמין עצמו והיה אומר תהילים והיה צועק בלחש להשם יתברך שיזכהו לקרבו אליו יתברך. וזהו העיקר מה שהועיל לו לזכות למה שזכה. כך שמענו מפיו הקדוש בפירוש'[12].
ובנוסף על כל עבודותיו בעמל ויגיעה עצומה בתורה ותפילה והתבודדות, עסק רבות בסיגופים, והיה מתענה הרבה מאד, וכמה פעמים התענה משבת לשבת, ופעמים היה מתענה במשך שבועיים ברציפות משבת לשבת, ואף על פי שהיה ילד שעשועים וגדל בתפנוקים, והיה עדין מאד, אף על פי כן לא חס על עצמו כלל, והתענה וסיגף את עצמו, והיתה שנה אחת שהתענה בה ח"י פעמים משבת לשבת, וכל זה היה בימי נעוריו ממש קודם היותו בן עשרים[13]. וכאשר היה שובר את תעניתו בליל שבת לא ידע מזה איש, ולא הכין לעצמו מאכלים מיוחדים שבני אדם רגילים לאכול לאחר התענית, אלא אכל את המאכלים שאכלו שאר בני הבית[14].
ומכל התעניות הרבות האלו לא ידע שום אדם בעולם, גם לא אביו ואמו, ורק אשתו לבדה היתה יודעת מזה, והשביע אותה שלא תגלה זאת לשום אדם[15], ומלבד התעניות עסק בעוד כל מיני סיגופים כגון גלגולי שלג וכיוצא בזה[16]. וכל דרכו בנערותו היתה בהעלם גדול, ואפילו בפני חותנו היה מסתיר את עצמו ולא ידע כלל את מדרגתו[17].
כמו כן עסק רבות בשבירת המידות, ואמר שבתחילה היה כעסן גדול מאד, ואחר כך התחיל לשבור מידה זו עד שזכה לשבור אותה לגמרי, אבל להגיע לתכלית שבירת מידה זו ולהפוך אותה מהקצה אל הקצה, היינו שלא יהיה אכפת לו כלל משום דבר ויהיה רק טוב לגמרי בלי שום צד קפידא כלל, לזה זכה רק בארץ ישראל, ומאז ואילך לא נשאר בו שום צד הקפדה שבעולם, עד שאפילו מי שהיה עושה לו את כל הרעות שבעולם לא היה בלבו שום צד שנאה וקפידא עליו אלא אדרבה היה אוהבו, כי נעשה כולו טוב ממש. וכן היה מפורסם לכל מכיריו בעוצם הפלגת מידת טובו, שהיה כולו טוב בלי שום צד קפידא וכעס כלל[18].
וגם בענין תאות אכילה היתה לו מלחמה גדולה, וסיפר שבתחילה היה נראה לו שלא יוכל להתגבר על תאוה זו, ואף על פי כן לאחר עמל ויגיעה מרובים זכה לשבור גם תאוה זו, עד שהיה ניכר לעין כל גודל פרישותו מתאוה זו, כי לא היה אוכל כמעט כלל, והמעט שהיה אוכל היה צריך להכריח את עצמו לאכול כדי שיהיה לו כח לחיות[19].
אולם כל העבודות הקדושות הללו לא באו לו בקלות כלל, אלא כל דבר ודבר שרצה לעשות בעבודת השם היה קשה עליו מאד בכל מיני כבדות שבעולם. ובתחילה היה קשה עליו מאד לשבת יחידי בבית מיוחד כמה שעות רצופות לעסוק בעבודת ה', אך היה מכריח את עצמו לזה. וכל סדר עבודתו שקבע לעצמו לכל יום היה קשה עליו עד מאד עד שלא יכל לשאת את העול הגדול הזה, והעצה היחידה שעזרה לו היתה שראה לנגד עיניו בכל יום רק את אותו יום בלבד, וכשגמר את העבודה של אותו יום קיבל עליו למחרת את עול העבודה של אותו יום, וכן בכל יום ויום[20].
וכל לימודו בא לו ביגיעה גדולה, כי בתחילת לימודו היה לומד משניות ולא היה מבין את לימודו, והיה בוכה הרבה לפני השם יתברך שיאיר את עיניו, והיה בוכה ובוכה כל כך עד שזכה שיוכל להבין את לימוד המשניות, וכן אחר כך למד שאר ספרים ולא היה מבין אותם, והיה בוכה ובוכה גם כן הרבה מאד עד שזכה להבינם. וכן בלימוד הזוהר וכתבי האריז"ל היה בוכה גם כן הרבה עד שזכה להבין. ואמר שבתחילה כל ספר וספר שלמד לא היה מבין ולא היה יכול לעמוד על פשוטן של דברים. והיה לו יסורים גדולים מזה והיה לימודו ביגיעה גדולה, ואף על פי כן למד הרבה מאד. כי היה מחזק עצמו מאד, והכל זכה על ידי תפלתו ובכייתו[21].
עלייתו לארץ ישראל
מגיל שמונה עשרה בערך החל מוהר"ן להתפרסם בסביבתו לאיש קדוש ומורם מעם[22], ומאז התחילו להתקרב אליו תלמידים רבים, וביניהם צדיקים ועובדי ה' שחלקם כבר התפרסמו בזכות עצמם, כמו המגיד רבי יקותיאל מטירוויצא שהיה צדיק מפורסם בדורו והתקרב למוהר"ן שהיה אברך צעיר כאשר הוא עצמו היה מבוגר בשנים ומפורסם[23], ורבי יודל מדאשיב שהיה עובד ה' ומקובל ידוע בעירו, ועוד רבים[24].
בשנת תקנ"ח נסע לארץ ישראל, ומעט קודם הנסיעה לארץ ישראל נסע לעיר קמניץ, ונסיעה זו היתה פליאה גדולה ולא נודע לאף אחד מהו טעמה[25]. בהמשך חייו היו לו עוד נסיעות מסתוריות לכמה וכמה ערים, כמו נאווריטש וזאסלאב ודובנא ובראד ולמברג, ועל כל הנסיעות האלו רמז שיש בהם סודי סודות ועניינים של תיקונים נפלאים[26].
בשנת תקנ"ח בערב פסח יצא מוהר"ן מהמקוה ואמר לאיש שהיה עמו שבודאי בשנה זו יזכה להיות בארץ ישראל, ואמר: 'אני רוצה לנסוע לארץ ישראל, ואני יודע גודל המניעות והעיכובים שיהיו לי על זה בלי שיעור וערך. אך כל זמן שהנשמה בקרבי, כל זמן שיהיה לי רוח חיים באפי, אמסור נפשי ואסע בכל כחי לשם, וכל עוד נפשי בי אסע לשם, וה' הטוב בעיניו יעשה'. ועוד אמר: 'על כל פסיעה ופסיעה של נסיעת ארץ ישראל יהיה לי מסירות נפש'. ובי"ח אייר יצא מביתו עם מלוה אחד בדרך לארץ ישראל[27].
ואכן, נסיעה זו היתה כרוכה בקשיים וסכנות רבות, ומה גם שהיתה זו תקופת מלחמה בארץ ישראל והדרכים לארץ ישראל היו בחזקת סכנה גדולה, והרבה הרפתקאות עברו על מוהר"ן ומלוהו עד שזכו לדרוך על אדמת חיפה בלילה של ערב ראש השנה[28]. טעם רצונו החזק להגיע לארץ ישראל במסירות נפש של ממש לא נודע לאיש, ואמר שתיכף כשהלך ארבע אמות בארץ ישראל פעל מיד מה שרצה להשיג[29].
ומיד לאחר ראש השנה רצה מוהר"ן לשוב לביתו, אך מלוהו רצה להמשיך לנסוע לכמה מקומות בארץ ישראל, והתעכבו שם עוד כמה חדשים, ובחזרתם עברו עליהם גם כן הרבה סכנות ונעשו להם ניסים רבים, עד שזכה לשוב לביתו בשלום לאחר חג השבועות של שנת תקנ"ט[30].
ומאז ועד סוף ימיו היתה לו שמחה גדולה על כך שזכה להיות בארץ ישראל, ואף בסוף ימיו החיה את עצמו בזה שזכה להיות בארץ ישראל[31].
על השינוי שחל בחיי מוהר"ן בין קודם ארץ ישראל לאחר ארץ ישראל כתב מוהרנ"ת בהקדמתו לליקוטי מוהר"ן:
'וביותר על הכל נתעלה ונתקדש בקדושה נוראה ועצומה על ידי קדושת ארץ ישראל, אשר השליך נפשו מנגד ונסע לארץ הקדושה בשעת מלחמה, שהיו תוקף מלחמות קשות וחזקות באותן המדינות. וכמה וכמה הרפתקאות דעדו עליו באותו הדרך. ה' צדיק יבחן כפשתני הזה וכו', כי הקיפו עליו אז באותן הימים כמה מיני צרות וסכנות תכופות ורצופות, צרת הדבר רחמנא לצלן שהיה אז באותה המדינה, ותוקף רעש המלחמה שלא היו בטוחים בחייהם יום אחד, ושאר מיני הרפתקאות קשות בגוף ונפש וממון אשר אי אפשר לבאר בכתב. והשם יתברך ברחמיו נתן לו כח ברזל לסבול כל זה וכו', עד אשר זכה לעבור בשלום, ונכנס לארץ ישראל ויצא ובא בשלום בלי פגע. וזכה למה שזכה באתגליא ובאתכסיא. כי מלבד הנסתרות לה' אלקינו מה שזכה על ידי ארץ ישראל לדברים נעלמים מעין כל חי, גם באתגליא ראו ראינו כי היה ה' עמו, כי התורה שגילה אחר ארץ ישראל, בכמה מעלות עד אין שיעור נתעלית ושגבה מהתורה שגילה מקודם, אם אמנם גם מקודם תורתו הקדושה האירה פני תבל נוראות נפלאתה, נפלאים דברי תורתו גם מאז ומקדם, אולם כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי תורתו שגילה לאחר ארץ ישראל, מדרכי תורתו שגילה מקודם, כאשר שמענו מפיו הקדוש בפירוש כמה פעמים. וכל הספר הזה [ליקוטי מוהר"ן] רובו ככולו הוא מהתורה שגילה לאחר שהיה בארץ ישראל, ולא נמצא בו מהתורות של קודם ארץ ישראל כי אם מעט מזעיר, שנים או שלשה עלין לדוגמא'.
ישיבתו בברסלב
באלול של שנת תק"ס עקר רבנו לעיירה זלטיפולי הסמוכה לשפולי, ושם התחילה המחלוקת עליו מצד הסבא משפולי (שהיה בתחילה בידידות עמו ובשעה שחזר רבנו מארץ ישראל ביקר בביתו בעירו שפולי ושהו יחד כל הלילה בידידות ואהבה גדולה, ואחר כך על ידי מלשינים והולכי רכיל נעשה לו הסבא משפולי שונא גדול ועורר כנגדו מחלוקת גדולה[32]).
עקב המחלוקת עקר רבנו מזלטיפולי לעיירה ברסלב, והגיע לשם באלול תקס"ב, שם התקרב אליו מוהרנ"ת. מוהרנ"ת התגורר בעיירה נמירוב הסמוכה לברסלב, והיה אז אברך כבן עשרים ושתים, וכבר אז היה בקי וחריף בש"ס ופוסקים, אולם מעבר ללמדנותו המופלגת, היה מבקש ה' מנעוריו, והשתוקק תמיד לעבודת ה' טהורה, וקודם שהגיע לרבנו הספיק להיות אצל גדולי תלמידי המגיד ממעזריטש בדורו, רבי זושא מאניפולי, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי ברוך ממעזיבוז, רבי גדליה מליניץ, רבי שלום מפרוביטש, ועוד, ומכולם קיבל מלא חפניו, אולם עדיין תשוקתו לא התמלאה, וחש שחסרה לו הדרכה נכונה כיצד הוא עצמו יהפוך לצדיק, וכאשר שמע שרבנו הגיע לברסלב הסמוכה, החליט לנסוע אליו, וגמר בלבו שאם יקבל אצלו תועלת בעבודת ה' ישאר אצלו[33].
ואכן מהרגע הראשון שנפגשו הרב והתלמיד נוצר ביניהם קשר מופלא, ונפתחה בפני מוהרנ"ת דרך סלולה ומופלאה לעלות במעלות העבודה שכה השתוקק אליה. מוהרנ"ת סיפר שהמשפט הראשון שאמר לו רבנו כאשר ראהו הוא: 'מכירים היינו זה מכבר, אולם זה זמן רב שלא התראינו'...[34].
מאז התקרבותו של מוהרנ"ת החל לכתוב את כל תורותיו של רבנו. היו לרבנו זמנים קבועים שבהם היה אומר תורה בפני תלמידיו, וכן היה אומר מפעם לפעם תורה שלא בזמנים הקבועים, ומוהרנ"ת הקפיד לרשום כל תורה ותורה ואחר כך הביא אותה לרבנו שעבר על כתיבתו וסמך עליה את ידו, ואף אמר שמבין כל תלמידיו מוהרנ"ת כותב באופן הטוב ביותר[35]. מוהרנ"ת אף כתב שיחות רבות שנאמרו מפי רבנו לאנשים ששוחח עמם בענינים שונים ומגוונים, ונדפסו בספר שיחות הר"ן[36]. רבנו התבטא ואמר על כך כי לולי תלמידו רבי נתן לא היה נשאר מכל תורתו אפילו דף אחד[37].
מוהרנ"ת מספר כי אמירת התורה על ידי רבנו היתה באופן נעלה מאד, והיה יושב עם תלמידיו כשעה או שעתים קודם אמירת התורה והיה מתייגע מאד בכמה תנועות וגניחות, ואף על פי שישב בשתיקה, ניכר היה שמתאמץ מאד, ואחר כך פתח פיו והתחיל לומר. 'ופעם אחת ראיתי בעיני בשעה שהתחיל לומר התורה תשעה תקונין יקירין וכו' (הנדפסת בליקוטי מוהר"ן סימן כ), שהיה כופל אלו התיבות 'תשעה תיקונין' וכו' כמה פעמים. ובכל פעם תפס בכח בזקנו בשתי ידיו בשני צדדי זקנו שעל הלחיים, וכמעט שהיה תולשם מגודל היראה והמסירות נפש העצום עד אין סוף שהיה לו אז'[38].
'ודרכו היה תמיד שאפילו כשהיה מדבר עם בני אדם שיחות חולין, היה רגלו ורוב גופו מרתתין מאד, והיה רגלו מזדעזע ממש מאד, וכשהיה נסמך על השולחן היה השולחן עם כל שאר אנשים הנסמכים על השולחן גם כן מרתתין מחמתו, כי היה רגלו וגופו מרתת ומזדעזע תמיד. ומי שלא זכה לראות היראה שהיתה מונחת על פניו תמיד לא ראה יראה מעולם. והיה עליו כל מיני חן שבעולם, והיה מלא יראה ואהבה וקדושה נפלאה ונוראה בכל איבר ואיבר, והיה מופשט מכל המידות והתאוות רעות בתכלית הפשיטות ובתכלית הביטול'[39].
מלבד ספר ליקוטי מוהר"ן שחלקו נכתב בכתב ידו של רבנו וחלקם מרשימות מוהרנ"ת שהיו לנגד עיני רבנו ישנם עוד שני ספרים שכתב רבנו בעצמו שלא זכינו לאורם, ספר אחד נשרף על פי ציוויו, והספר השני נגנז על ידו ולא שזפתו עין אדם מלבדו.
המעשה על הספר הנשרף סופר בהרחבה על ידי מוהרנ"ת[40], ספר זה נתן רבנו למוהרנ"ת בשנת תקס"ו להעתיקו[41], והספר עם ההעתקה היה מונח בתיבה נעולה בביתו של רבנו, ובשנת תקס"ח נסע רבנו ללמברג ועסק שם ברפואות, ובין פורים לפסח של שנת תקנ"ח הלך לחדרו ובכה שם הרבה מאד, וקרא למשמשו רבי שמעון ואמר לו בדמעות כי הוא נתון במבוכה גדולה ואין לו עם מי להתיעץ, כי יש לו ספר בביתו שאיבד את אשתו ובניו בשבילו, ועתה הוא רואה שאם ישאר הספר בעולם יהיה גם הוא מוכרח להסתלק שם בלמברג, ולא ידע לשית עצה בנפשו, האם לוותר על ספר זה שכבר מסר נפשו עליו ואיבד עבורו את אשתו ובניו, או לוותר גם על חייו ובלבד שישאר ספר זה בעולם, ואמר לו רבי שמעון שבודאי אם יוכל עוד להאריך ימים על ידי שריפת הספר מוטב לשרוף את הספר, רבנו קיבל את דבריו ומסר לו את מפתח תיבתו וציוה עליו לנסוע מיד בעגלה לברסלב ולשרוף את שני הספרים שבביתו, והלך רבי שמעון בזריזות ושכר עגלה לברסלב, ובדרך בבואו לדאשיב הסמוכה לברסלב נפל פתאום למשכב והוטל על ערש דוי, והבין שהוא מעשי הבעל דבר שרוצה לעכבו מלעשות את שליחותו בפרט בדבר גדול כזה שחיי רבנו תלויים בו, וציוה שיניחוהו על העגלה כשהוא חולה ויקחוהו לברסלב כל עוד נפשו בו, ובבואו לברסלב עמד מחוליו ולקח את שני הספרים ושרף אותם. ואכן רבנו עמד מחליו והאריך ימים עוד כשלוש וחצי שנים.
והיה ספר נוסף שהוא גבוה עוד יותר מהספר הנשרף, שעליו אמר רבנו שנסתלק מגופו כשכתבו, וספר זה לא שזפתו עין מעולם, ואמר עליו שהוא בחינת רזין דרזין. וספר זה גמר לכותבו בשנת תקס"ו חמש שנים קודם הסתלקותו[42].
הסתלקותו באומן
בשלוש שנותיו האחרונות של רבנו היה חולה מאד במחלת השחפת שממנה נסתלק[43].
בחודש אייר של שנת תק"ע פרצה שריפה בברסלב ונשרף גם ביתו של רבנו, ובאותו שבוע עקר רבנו את דירתו לאומן, שב ישב במשך כחצי שנה[44]. מוהרנ"ת מספר שמשיחות שנשמעו מפיו זמן רב קודם נסיעה זו היה ניכר שתכלית נסיעתו לאומן היא כדי להיקבר בבית הקברות ששם, ושיש לו בזה כוונות גדולות. וכבר בשנת תקס"ב כאשר נסע מזלאטיפולי לברסלב עברו דרך העיר אומן, וכאשר ראו את בית הקברות ששם נענה רבנו ואמר: 'כמה נאה ויפה לשכב על בית החיים הזה'. ומזה אנו רואים שכבר כמה שנים מקודם עלתה זאת במחשבה, ונודע לו שמקום מנוחתו יהיה באומן[45].
ומחלון ביתו באומן היה נראה בית הקברות ששם, ופעם אמר לאיש שיחו: 'אין אתם יודעים גודל יקרת מעלת קדושת זה הבית החיים דפה, כי הוא יקר וקדוש מאד'.
'וכן כמה וכמה פעמים היה מדבר עם כמה אנשים, והפליג מאד בשבח הבית החיים של אומן, כי מונחים שם כמה קדושים אלפים ורבבות, כי שם היתה ההריגה הגדולה בעת הבריחה שנהרגו שם אלפים ורבבות נפשות קדושים מישראל, והיה שם קידוש השם הרבה מאד[46]. וכמה פעמים אמר בפירוש לפני ולפני עוד כמה אנשים שטוב לפניו לשכב שם, מחמת שהיה שם קידוש השם הרבה מאד. ואחר כך נתקיימו דבריו כולם ונסתלק באומן וכו', אז המה ראו כן תמהו והבינו כולם שכל עקר ביאתו לאומן היה בשביל להסתלק שם, כאשר נשמע מפיו בפרוש כמה פעמים'[47].
מוהרנ"ת מספר עוד שכפי המובן מדבריו העסק העיקרי שבשבילו בא לאומן הוא לצורך תיקון נשמות הצריכות תיקון, ושם באומן הוא המקום המוכן לו לעסוק בתיקונם, ועבור זה הוא צריך להסתלק מן העולם. כבר בדרך לאומן סיפר למוהרנ"ת סיפור על הבעל שם טוב שהגיע למקום שהיו בו נשמות מזה שלוש מאות שנה שלא היתה להם עלייה, וציפו לאיש שיוכל לתקנם, וכאשר בא לשם הבעל שם טוב לתקנם כמעט הוכרח להסתלק מן העולם לשם כך, עד שניצל על ידי איזה מעשה.
וביום שני דחול המועד סוכות יום אחד קודם הסתלקותו הזכיר רבנו למוהרנ"ת את המעשה שסיפר לו מהבעל שם טוב, וענה ואמר לו: 'זה זמן רב שהסתכלו עלי לתפסני לכאן. שוב ענה ואמר: לא אלפים נשמות יש כאן כי אם רבבות רבבות'[48].
[אגב, בענין עסקו של רבנו בתיקון נשמות שבאו אליו, ישנו סיפור נורא שסיפר רבי אברהם ברבי נחמן ז"ל ששמעו מפי רבי יחיאל מענדיל ששמע זאת מפי בעל המעשה רבי שמואל יצחק מטשערין (היה אחד מתלמידיו המופלגים של רבנו), שלילה אחד היה רבנו בברסלב בחדרו והיה חדרו ריק מאדם והבית היה נעול ורק רבי שמואל יצחק היה בבית, ולפתע שמע קול רעש מחריד מחדרו של רבנו כאילו יוצא מכמה אלפי אנשים בבית אחת, ונפל על רבי שמואל יצחק פחד גדול מקול הרעש הזה עד שנפל ממטתו לארץ, ואחר כך פחד לזוז עד ששקט הרעש, ואז יצא החוצה ונתעכב שם עד שהאיר היום, ונתיירא מלשאול אחר כך את רבנו על פשר הרעש כי ידע שאין רצונו שישאל על זה[49]].
על ימיו האחרונים וסדר פטירתו המופלא של רבנו מספר מוהרנ"ת באורך בספרו 'ימי מוהרנ"ת', עיין שם. נסתלק לבית עולמו ביום שלישי ד' דסוכות י"ח תשרי תקע"א, ונקבר ביום רביעי בבית הקברות שבאומן כפי שהביע את רצונו בחייו להיקבר שם, 'ובשביל זה היה העיקר שבא לאומן חצי שנה קדם הסתלקותו, והשם יתברך עזרו ורצון יראיו יעשה. ויבוא בשלום וינוח על משכבותיו בשלום, כי שם המקום המוכן לו מששת ימי בראשית לעסוק בתיקון העולם לדורות לכל מי שיבוא אליו לשם ויאמר העשרה קפיטל תהלים הידועים אצלנו (אשר נדפסו כבר כמה פעמים) כאשר הבטיח בחיים חיותו, אשרי הזוכה לזה'[50].
[1] ראה חיי מוהר"ן אות קד וכוכבי אור חכמה ובינה אות לה. ובחלק שיחות וסיפורים אות מב כתב ששמע מאביו ששמע ממוהרנ"ת שמכוון יותר שנולד בשנת תקל"א.
[2] מעניין לציין שהאריז"ל נפטר גם הוא בגיל שלושים ושמונה בלבד, רצ"ד-של"ב.
[3] שבחי הר"ן אות א. מוהרנ"ת מציין שם כי שמע שמספרים הנהגה זו על צדיק גדול מאוד מאוד שהיה בולע אכילתו בלי לעיסה ומחזיקים אותה לדבר גדול, אולם מוהר"ן ז"ל קיים הנהגה זו בהיותו בן שש שנים בלבד. ומקובל שכוונתו כאן לגר"א ז"ל שבהיותו בן י"ג היה אוכל מעט מאוד וגם את אותו מעט היה בולע, כפי שמספר בנו רבי אברהם ז"ל בהקדמתו לביאור הגר"א על השו"ע.
[4] שבחי הר"ן אות יט ששמע מאחד ששמע זאת ממוהר"ן עצמו.
[5] חיי מוהר"ן אות רלא, מאחד ששמע זאת ממוהר"ן עצמו.
[7] שבחי הר"ן אות ו, יב, שיחות הר"ן אות מח.
[8] שבחי הר"ן אות ג, חיי מוהר"ן אות קה-קו.
[13] שבחי הר"ן אות ט. וראה עוד בשיחות הר"ן אות קס: 'שמעתי מפי האיש ששימש אותו בימי ילדותו בעת שעסק בתעניתים, וסיפר לפני האיש הנ"ל, שפעם אחת התענה רבינו זכרונו לברכה משבת לשבת, ובאמצע השבוע ביום רביעי יצא ממנו דם מחוטמו ומשתי עיניו ומשתי אזניו ומפיו. וצעק האיש הנ"ל לפניו, ואמר שיעשה רעש בביתו על שנחלש כל כך. ופייס אותו בחכמתו, ואמר לו: כך הדרך, שמכבידין התענית באמצע השבוע, הלא תראה ביום מחר יקל עלי. עד שהוכרח האיש לשתוק כי השביע אותו תחלה שלא יגלה לשום אדם התעניתים שלו. פעם אחד התענה משבת לשבת, ובאמצע השבוע הוכרח לשכב על מטתו, ורגלו תלה למעלה וסמכם על המוט וכיוצא, מעוצם חלישותו'.
[17] אבניה ברזל שיחות וסיפורים מרבינו ז"ל אות ט, וראה שם מעשה שהיה בזה.
[22] המעשה שגרם לפרסומו מובא בכוכבי אור (אנשי מוהר"ן אות מז) וז"ל: 'כשהיה אדמו"ר זצ"ל סמוך עוד על שלחן חותנו רבי אפרים ז"ל בכפר הוסיאטין, והגיע לחותנו יום היארצייט של אביו, ונסע לאלכסנדעריווקא הסמוך לשם ולקח אתו את אדמו"ר זצ"ל, וכשבאו לבית המדרש ובני הנעורים דשם כאשר ראו את אדמו"ר זצ"ל בפעם הראשון אזי הוטב בעיניהם מאד לכנוס עמו בדברים, אך לא ידעו מהיכן להתחיל, ואחר התפילה נתן להם הרב אפרים ז"ל יין ישן כנהוג, ובקשו בני הנעורים מרבי אפרים הנ"ל שיצווה לחתנו הוא אדמו"ר זצ"ל שילמד פרק משניות, וכן עשה, והפך עצמו פניו אל כותל המזרח ולקח משניות והניח על הסטענדער ולמד, ויתמהמה בלימוד עד בוש, והבני הנעורים המתינו עד שיסיים לימודו למען ישתו היי"ש ועל ידי זה ישתו לחיים, גם לאדמו"ר זצ"ל, וממילא יהיה להם שייכות לכנוס עמו בדברים, וכשראו שהוא מתמהמה הרבה בלימודו בקשו את הרב רבי אפרים שיאמר לו שיסיים הלימוד, ונטה אדמו"ר את ידו על פני חותנו ויתעלף, והתחילו להקיצו, וכשהקיץ שאלו אותו מה היה לו? והשיב להם: כשנטה אדמו"ר זצ"ל את ידו על פניו ראה את המנוח שהיה לו יארצייט אחריו עומד לנגדו, ואמר לו: 'לחתן כזה אומרים שילמד משניות'? ונתפחד ויתעלף. המה ראו כן תמהו מאד, ומן אז והלאה נתפרסם שם אדמו"ר זצ"ל שהוא מצדיקי הדור, והתחילו לנסוע אליו כמה אנשים ונתקרבו על ידו לעבודת השם יתברך'.
[23] כפי המקובל היה מגיד בכשמונים עיירות, ובאחת המהדורות של סידור הרב בעל התניא נמצאת הסכמה שלקח ממנו.
[24] ראה פירוט חלקי של תלמידי מוהר"ן בספר כוכבי אור חלק אנשי מוהר"ן אותיות יז-ל. וראה בספר חיי מוהר"ן אות שלג: 'אמר המעתיק (הוא רבי נחמן אב"ד טשעהרין שהדפיס את הספר בשנת תרל"ד עם כמה הוספות), שמעתי שפעם אחת היה הרב הצדיק הקדוש מברדיטשוב בטירהאוויצע, ובשעה שהיה מיסב על הסעדה עם קהל עם ועדה גדולה, הפליג מאד במעלת קדושת רבינו זכרונו לברכה מצד עצמו, לבד מגודל קדושת זכות אבותיו זכרונם לברכה. ואחר כך הפליג מאד במעלת המקורבים של רבינו זכרונו לברכה, ואמר, שהוא יודע שרובם ככולם הם לומדים מופלגים, יראים ושלימים ואנשי מעשה וכו'. ואז אמר על הרב רבי נתן זכרונו לברכה שהוא צדיק'.
[25] שבחי הר"ן א-ד, חיי מוהר"ן קכט-קלא, ראה שם פרטים נוספים.
[26] ראה באריכות חיי מוהר"ן אות קנא ואילך.
[28] ראה באורך בשבחי הר"ן אותיות ז והלאה מה שעבר עליהם בנסיעה לארץ ישראל וחזרה.
[33] ימי מוהרנ"ת, כוכבי אור אנשי מוהר"ן א-ד.
[36] וראה חיי מוהר"ן שנז, שנח, שעו, שעז.
[38] חיי מוהר"ן אות שסא. הטעם לזה מבואר שם, שאמר שקשה לו מאד להוריד את השגות התורה שלו בלבושים ודיבורים שיוכל לאומרם ולגלותם, ולכן הוא צריך יגיעות רבות לזה. ועוד אמר (שם אות שס) שמה שהוא מגלה מתורתו נמוך אלפי ורבבות מדרגות מכפי איך שהוא משיג אותה, והוא מוריד את הדברים באופן הנמוך ביותר שאפשר, ויותר נמוך מזה אינו יכול להוריד.
[41] ההעתקה זו נמסרה לידי שני אנשים, וציוה עליהם ללכת עם הספר בעיירות ולקרא בכל מקום מעט מאותו ספר, והשביע אותם שלא יגלו הדבר לאיש. לאחר מכן סיפר מוהר"ן למוהרנ"ת שהספר כבר התחיל לפעול פעולה בעולם על ידי זה, והזהיר אותו להתפלל על בנו התינוק שלמה אפרים שהיה חולה, ואמר שידע שכאשר מסר את הספר לידי האנשים הללו יתגבר הקטרוג על בנו התינוק, וגם הזהיר אחד משני האנשים שיתפלל על בנו, אולם התגבר הקטרוג ובנו הסתלק באותו קיץ (חיי מוהר"ן אות קעה-קעז).
[45] חיי מוהר"ן ריז, על פי מה ששמע מהאיש שליוה אותו בנסיעתו לברסלב.
[46] העיר אומן שוכנת על הדרך הראשית בין קייב לאודסה, בשנת תקכ"ח התחולל שם טבח נורא ביהודים על ידי הצורר איוואן גאנטע ימ"ש, אלפי יהודים התכנסו בבית הכנסת והוצע להם להמיר את דתם בתמורה להצלתם, אולם אף אחד לא נענה לפיתוי, וכולם נהרגו על קידוש ה' במיתות משונות במשך שלושה ימים ו-ח תמוז, למעט מספר יהודים שהתחבאו מבעוד מועד במערה, ולאחר הטבח הביאו לקבורה את כל החללים בבית הקברות העתיק של אומן, אחד מהם ששמו רבי דוד חזן קשר קינה ומספד על הנהרגים, וסיפר שמנין ההרוגים הגיע לכשלושים אלף איש (על פי 'באש ובמים' פרק כ).
