מאמר ג - ממה חששו מתנגדי החסידות, והאם חששות אלו קיימים בדרך ברסלב
במאמר הקודם נתבאר שדרך החסידות ודרך המוסר שהתפתחה בישיבות הליטאיות אינם שני דברים סותרים, אלא משלימים והולכים ביחד, בפרט לאור ההתפתחות הגדולה בעולם המוסרי בדורות האחרונים ולאור ההתרחבות של עולם המוסר והמחשבה.
ואף שכאשר התחילה תנועת החסידות להתפשט היתה עליה התנגדות גדולה מצד גדולי ליטא, שהגיעה עד כדי חרמות ובזיונות גדולים, הכל מודים שההתנגדות החריפה עברה מן העולם ואין לה מקום כיום, ועובדה ברורה היא שאין כיום מי שיעז להתבטא כנגד גדולי החסידות בביטויים שהתבטאו כנגדם בזמנו [ומי שיעשה כן, דינו חרוץ כמבזה תלמידי חכמים וצדיקים במלוא המובן של המושג], וכמו כן אין מי מבעלי הדעת שיכול לזלזל בתרומתה הגדולה של תנועת החסידות ליהדות. ומה שהרבה מבני ליטא אינם מכירים את תורת החסידות, בדרך כלל אינו מחמת התנגדות עקרונית, אלא מחמת שלא הורגלו לשפה ולסגנון החסידי שהוא זר להם, ולכן אינם מוצאים בו טעם וענין, כדרכם של רוב בני אדם לאהוב מה שמכירים ורגילים בו, ולא דברים חדשים שזרים להם.
והנה אין כאן המקום לעסוק בפרטים של המחלוקת שהיתה בזמנו, ובודאי לא בדברים שאינם מביאים שום תועלת, אולם נתייחס כאן למובאה יסודית אחת שמבהירה ממה חששו בזמנו המתנגדים לחסידות, ומזה יובן מה הם יסודות 'דרך ליטא' שאותה אנו רוצים למזג עם דרך החסידות בכלל ועם דרך ברסלב בפרט.
בספר שאילתות מהגר"ח מוואלוזין זצ"ל (אות פח) מובא בשמו: 'אמר לקרובו שרצה להיות מכת החסידים: היזהר לשמור על כל פנים ג' דברים אלו אשר אנוכי מצווך: א. שלימוד הגמרא בעיון יהיה אצלך [עבודה] היותר גדולה ויקרה להקב"ה, אף לפלפל במיגו דרמאי, ואל יפתוך בני מה לי בזה, וללמוד בכדי שידע הדין על בוריו. ב. שלא תעבור על דינא דגמרא בשום אופן. ג. ליזהר למען ה' שלא תדבר על הגדולים, ובפרט על אדמו"ר החסיד הגאון רבינו אליהו זצ"ל.
למדנו מכאן שלושה דברים שחששו עליהם בזמנו אצל החסידים: א. שלימוד גמרא בעיון ואליבא דהלכתא יהיה נחשב ביותר. ב. לא לעבור על דינא דגמרא. ג. להיזהר מאוד לא לדבר על גדולי התורה.
והנה החששות שהיו בזמנו לא היו פורחים לגמרי באוויר, והיו כמה וכמה תופעות שנתנו מקום למתנגדים לחשוש שמא קמה כאן קבוצה שרוצה לשנות את ערכי היהדות ולהשפיל את ערך לימוד התורה, ולפרוץ פרצות בהלכה, ולכן קמה התנגדות גדולה כל כך מצד גדולי תורה ויראה, ולמטרה זו אף חיבר הגר"ח מואלוזין זצ"ל את ספרו נפש החיים, שבו הוא מאריך לבאר את ערך לימוד התורה, ואת ערכם של מעשי המצוות שנעשים על פי ההלכה גם כאשר אינם בשלימות הלב, אולם בהמשך התברר שהיה מדובר בחששות בעלמא, ואדרבה, הוברר לכל שתנועת החסידות קידשה אף היא את ערך לימוד התורה בדרך שלה, וגם לא באה להמעיט כלל בערך ההלכה ובערך גדולי התורה, אלא באה להוסיף אור וחיות בתוך כל המערכת הקיימת, להאיר את נשמות ישראל באור האמונה והאהבה והיראה, ושלא לעשות רק כמצות אנשים מלומדה, אלא לחפש בכל דבר את נקודת הדבקות בה' שהיא נקודת המרכז של כל העבודה. ואפשר לומר שבהמשך הדורות הובן כללות הענין ופסקה החשדנות הקיצונית כלפי תנועת החסידות, אם כי עדיין נשארו פה ושם עד היום הזה מנהגים שונים שהתקבלו אצל כמה עדות חסידיות שהאחרים אינם רואים אותם בעין יפה, וטוענים שיש בהם 'הגמשה' יתירה של ההלכה, שלא לפי הכללים ההלכתיים הרגילים, ואכמ"ל.
כל זה בנוגע לחסידות הכללית, אולם כאשר אנו מדברים על דרך ברסלב אנו מוצאים בה נקודות השקה מובהקות עוד יותר לדרך ליטא בנושאים שעומדים בציפור הנפש של גדולי ליטא, שהם לימוד התורה, והיצמדות מוחלטת להלכה [עד כמה שזה עשוי להישמע מוזר למי שהתרשמותו היא חיצונית בלבד].
נקדים ונאמר, שתנועת ברסלב אמנם צמחה על רקע תנועת החסידות הכללית, ומוהר"ן מברסלב זצ"ל כנינו של הבעש"ט שהיה מקושר לזקנו בכל נשמתו, בוודאי המשיך את דרכו, וכלל את כל הטוב שקיבל מהבעש"ט ותלמידיו בתוך דרכו שלו, אולם עם כל זה אי אפשר לראות בדרך שיצר רק עוד זרם בין שאר הזרמים בחסידות הכללית, אלא יש בה גם חידוש והתפתחות על דרך הבעש"ט, כמו שאמר מוהר"ן עצמו (חיי מוהר"ן רעט ועוד). ולכן לא כל סגנון שקיים בחסידות הכללית מוצא את מקומו בטבעיות גם בברסלב.
ולענייננו, גם ביחס לשתי הנקודות שהוזכרו קודם לכן, עליונות לימוד התורה, והקיבעון המוחלט של ההלכה בלי אפשרות לזוז ממנה, שקיים בהם פער מסוים בין התפיסה של ליטא לתפיסת החסידות [אם כי לא באופן קיצוני כמו שחששו ראשוני המתנגדים], לברסלב ישנה אמירה מיוחדת כלפיהם, באופן שמקרב אותה יותר לתפיסה הליטאית. כמו שיורחב על כך במאמרים הבאים בעז"ה.
