לימוד תורה במשנת ברסלב - שאלה ב - אבל בכל אופן אנו רואים שבברסלב לא מדברים על לימוד תורה כל כך חזק כמו שמדברים על כך בישיבות הליטאיות?
אמת הדבר שקיים הבדל בין הסגנון שבו מקובל לדבר כיום בהרבה מקומות על לימוד התורה, לבין הסגנון שבו מדבר מוהר"ן ובו נוקטים תלמידיו. די לראות את הקדמתו של מוהרנ"ת לליקוטי מוהר"ן שבו הוא מסכם את המגוון העצום של הנושאים שעליהם מדבר הספר ליקוטי מוהר"ן, כדי להבין שאכן לימוד התורה אינו הנושא הבלעדי של הספר.
במשפט אחד נגדיר את ההבדל, שבישיבות מדברים בדרך כלל על לימוד התורה כעל ערך עליון שהוא תכלית ומגמת הכל, וכמעט הכל נמדד על פיו. זה בא לידי ביטוי בכמות השיחות שמדברים על לימוד התורה לעומת נושאים אחרים, וכן בתפיסת עולם שלימה שהלימוד הוא תכלית הכל, וכל נושא אחר בעבודת ה' תופס מקום שולי לידו, עד שלפעמים עניינים רבים בעבודת ה' נמדדים רק על פי אמת מידה אחת: האם זה 'ביטול תורה' או שזה מביא לחיזוק בלימוד התורה. ואילו בברסלב מדברים על לימוד תורה כערך חשוב ונעלה מאוד, אבל כחלק ממכלול של נושאים בעבודת ה', וכדבר שמשתלב עם הנושאים האחרים.
איננו רוצים בשום אופן למתוח ביקורת על שום דרך, ובוודאי לא על דרך עולם הישיבות שזכתה להעמיד לגיונות של תלמידי חכמים בעם ישראל, ולא היה לעולם קיום בלעדיה, אולם אף על פי כן רצוננו להאיר את הגישה של ברסלב בנושא, שאמנם יש בה גוון שונה מעט מהתפיסה המקובלת כיום בישיבות.
באופן כללי ישנה בעיה שאנו עומדים בפניה בעניין זה של היחס בין לימוד התורה לשאר חלקי עבודת ה'. מצד אחד אנו יודעים שתלמוד תורה כנגד כולם, והוא שקול כנגד כל המצוות כולם, וישנם מאמרי חז"ל רבים שמדברים על גודל מעלת לימוד התורה ביחס לשאר המצוות (וכמו שאספו הרבה מאמרים בספר נפש החיים שער ד', ובספר מעלות התורה לרבי אברהם אחי הגר"א, ובעוד ספרים), ואילו מצד שני אנו מוצאים שכל מעלת הלימוד תלויה בכך שהלימוד מביא לידי מעשה, וקשור עם החלקים האחרים של עבודת ה'.
אני מניח שהצד הראשון ברור לך לגמרי, ושמעת עליו מספיק במקומות שבהם למדת. אולם אביא לפניך כמה מקורות מתוך רבים לצד השני.
א. מסקנת הגמרא בקידושין[1] שתלמוד תורה גדול ממעשה המצוות, אולם אין זה מפאת הלימוד עצמו, אלא משום ש'תלמוד מביא לידי מעשה', והיינו שכל מעלת הלימוד על פני כל המצוות הוא משום שיש בו כח להביא לידי מעשה וקיום של כל המצוות, ולא ניכנס כאן למחלוקת רש"י ותוספות על המשמעות המעשית של הענין[2], אבל מה שברור לגמרי הוא שמעלת הלימוד הוא דווקא בהיותו בבחינת שורש שמצמיח את כל חלקי המעשה, ובזה הוא כולל את כל אותם דברים שיוצאים ממנו, ולכן הוא גדול מהם[3]. ואשר על כן הלימוד חייב להיות באופן שהוא אכן מצמיח את כל חלקי המעשה, ובאופן אחר לא נאמר שהוא גדול מכל המצוות[4].
ולכן אמרו בגמרא (ברכות יז, א): 'מרגלא בפומיה דרבא, תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים'.
ועוד אמרו (יבמות קט, ב): 'כל האומר אין לי אלא תורה (שאין מקיים – רש"י), אפילו תורה אין לו' (אפילו שכר לימוד אין לו – רש"י).
וכתב הגר"א[5]: 'כמו שעיקר האילן הוא הפרי, כן לא המדרש עיקר אלא המעשה, ואין נקרא צדיק אלא במעשי המצוות ועליו העולם עומד'.
והיינו משום שכל תכלית לימוד התורה הוא להביא לקיום, וכאשר חסר הקיום, אין ערך גם ללימוד.
ויתירה מזה, מאחר שכל תכלית הלימוד הוא להביא לקיום, לכן גם מידת הערך של הלימוד הוא במידה שבה הוא מביא לקיום, וכמו שכתב הרמח"ל בדרך ה'[6]: 'ואולם מי שמטהר ומקדש עצמו במעשיו, הוא ימשיך בתלמודו השפעה כשיעור ההכנה שהכין את עצמו, וכשיעור שירבה בהכנה כן ירבה יקר התלמוד וכחו. והוא מה שמצינו בחכמים הקדמונים, שתורתם היתה מעטירתם כח גדול ונותנת להם מעלה ויקר, מה שלא נמצא בדורות האחרונים, מפני יתרון הכנתם על הכנת האחרונים'.
ב. אמת הדבר שכאשר לימודו של אדם הוא באופן הראוי המביא לידי מעשה, ישנה תכלית של מעלה גדולה שזוכים לה גם מעצם הלימוד עצמו[7], ומעלה זו הגדירו הנפש החיים[8] והתניא[9] שהוא יתברך ורצונו אחד, והדבק ברצונו על ידי ידיעת איזה דין או דבר אגדה שהוא רצונו ודעתו של הקדוש ברוך הוא, דבק בו ממש. ובדרך ה'[10] ביאר כי בתורה נקשרת ההשפעה הגדולה מכל ההשפעות, 'שהוא תכלית מה שאפשר שימצא בנמצאות מעין המציאות האמיתי שלו יתברך, ויקר ומעלה מעין אמתת מעלתו יתברך'.
אולם יחד עם זה, כיון שמעלת התורה היא בכך שהיא דיבורו ורצונו יתברך, ובה נקשרת ההשפעה הגדולה ביותר מכל ההשפעות, לכן יש תנאים כדי לזכות בתורה בבחינה הזו. ובדרך ה' שם כתב שישנם שני תנאים עיקריים, והם: גישה נכונה ללימוד מתוך ידיעה שעוסק בדברותיו של הקדוש ברוך הוא, ותיקון המעשה. ובקשר לתנאי הראשון כתב שכיון שההשפעה הזו שבתורה היא ענין אלוקי נשגב ביותר, לכן כדי לזכות לו 'ודאי שיש לו לאדם לירוא ולרעוד בעסקו בענין כזה, שנמצא הוא ניגש לפני אלקיו ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו. והנה צריך שיבוש משפלותו האנושי, וירעש מרוממותו יתברך. והנה יגל מאד מחלקו הטוב שזכה לזה, אך ברעדה כמו שכתבתי. ונכלל בזה, שלא ישב בקלות ראש, ולא ינהג שום מנהג בזיון, לא בדבריה ולא בספריה, וידע לפני מי עומד ומתעסק'. וכתב שרק אם עושה כן יזכה להשפעה הזו שבתורה, 'אבל אם תנאי זה יחסר ממנו, לא תמשך ההארה על ידו, ולא יהיו דבריו אלא כשאר כל הדיבורים האנושיים, הגיונו כקורא איגרת, ומחשבותיו כחושב בדברי העולם. ואדרבא, לאשמה תחשב לו, שקרב אל הקדש בלי מורא, ומקל ראשו לפני בוראו, עודו מדבר לפניו ומתעסק בקדושתו יתברך'.
בוודאי דבריו של הרמח"ל הם חמורים מאוד והלוואי ונזכה לקיימם כראוי, אבל על כל פנים למדנו מדבריו שככל שתגדל אצל אדם ההכרה לפני מי הוא עוסק בתורה, ויזכה לראות את לימוד התורה כעיסוק בהתקשרות אליו יתברך, כך תימשך אליו על ידי לימודו השפעה גדולה יותר, וכמו שסיים שם הרמח"ל: 'ואולם, כפי מדריגת המורא ושיעור הכבוד והזהירות בו, כן יהיה שיעור יקר הלימוד ומדריגת ההשפעה הנמשכת על ידו'.
ג. על דרך זו, מצאנו בכמה מקומות, שיתכן שאדם יזכה לאהבת תורה, אבל ישכח מנותן התורה, והמהר"ל[11] האריך בזה וכתב שפעמים דווקא האהבה לתורה תשכיח ממנו את אהבת נותן התורה, כאשר לא נותן את תשומת לבו להגיע מתוך לימודו לאהבת נותן התורה, וזה נקרא ש'לא בירכו בתורה תחילה', היינו שלקחו את התורה בלי סיבתה. עיין שם בדבריו. וראה גם בב"ח או"ח סימן מז בענין זה.
ובהקדמת השל"ה הקדוש[12] כתב כי 'לא יכול אדם לבא לכתר תורה אם לא יהיה לו הכנה ביראת חטא, שנפשו חשקה בדביקות ה' יתברך, ולב טהור לו חושק ומתאוה להדביקות', ורק על ידי זה בא מהתלמוד למעשה[13].
ד. יש גם הרבה מקורות שעיקר מעלות התורה שנאמרו בחז"ל, נאמרו על העוסק בתורה לשמה, כמבואר באבות פ"ו המעלות הרבות של העוסק בתורה לשמה, וכתב המהר"ל שם כי חז"ל מנו שם את מעלות התורה, ומה שאמר 'לשמה' דווקא, היינו 'כי כאשר למד תורה לשמה יש לו מעלת התורה שהרי הוא לומד לשמה... וכל המעלות אשר זכר כאן הם מפני עצם מעלת התורה, ומעתה אם לימודו בתורה לשמה, יש לאדם המעלה אשר ראויה לתורה עצמה, אבל אם אין לימודו לשמה אין לו המעלה שראוי אל התורה עצמה שהרי אין לימודו לשמה'.
ובאור החיים ריש פרשת בחוקותי[14] כתב על לימוד שלא לשמה אלא להתכבד: 'לא שיש רצון הבורא בלימוד זה, אלא לתכלית היוצא ממנו שיבא ללמוד לשמה, ותורה זו אין בסגולתה להציל מיצר הרע בבוא עבירה לידו'[15]. והמעיין במאמרי חז"ל שהביא בנפש החיים שער ד' על מעלות התורה, יראה שברוב המקומות הודגש שמדובר על העוסק בתורה לשמה[16].
ה. יש מושג של תורה שנהפכת לסם המות, שעליה אמרו חז"ל[17] 'לא זכה, נעשית לו סם המות', ושם מדובר על תורה בלא יראת שמים. ואין זה דבר פשוט כלל לזכות לתורה יחד עם יראת שמים, ואפילו רבא היה צריך להזהיר את תלמידיו 'במטותא מינייכו לא תירתון תרתי גיהנם', ופירש רש"י: 'להיות יגעים ועמלים בתורה בעולם הזה ולא תקיימוה, ותירשו גיהנם במותכם, ובחייכם לא נהניתם בעולמכם'. והגר"א כתב[18] שהתורה לנפש היא כמו מטר היורד על הארץ שמצמיח מה שיש בארץ, וכן בתורה, אם לבו טוב ויש לו מידות טובות ויראת שמים, התורה תגדיל את יראתו, ואם יש בלבו פסולת, התורה תצמיח אותה חס ושלום, וזהו 'לא זכה נעשית לו סם המות'. ולכן 'צריך אחר הלימוד לבער הפסולת ממנו, ביראת חטא ומעשים טובים'. ובבית מדרשם של גדולי החסידות ואחריהם גדולי המוסר מקובל שבדורות שלנו לא כ"כ פשוט להינצל מזה. וראה עוד תורה י"ב בליקו"מ אות א' שכתב 'שבגלות הזה, על פי הרוב הלומדים אינם הגונים', ועיי"ש שמבאר מהיכן נמשך הדבר. זה דבר שלא פשוט לומר אותו, אבל מי שמתבונן סביבו ובעיקר בתוך עצמו יכול לראות זאת, כיצד מתורה בלבד לא ניתן לצמוח באמת בדורות שלנו. וידוע מה שאמר הח"ח שגם מתנגדי המוסר מודים כבר בדורו שאי אפשר בלי מוסר, ואמר על ישיבה אחת שאם לא לומדים בה מוסר, אזי כל הלימוד שלהם לא שווה 'שמעק טבק'.
כמובן שיש עוד הרבה מה להרחיב בסוגיות אלו של היחס בין תלמוד תורה לשאר חלקי העבודה, ונגענו כאן רק בטיפה מן הים ממה שנכתב בזה, אולם הדברים כבר מספיקים לנו בכדי להבין שאי אפשר להסתפק בחיזוק בלימוד התורה בלבד ולחשוב שמזה כבר נגיע ממילא לכל המעלות, משום שמעלת הלימוד עצמה תלויה בהרבה דברים יסודיים אחרים, וגם כל מעלת הלימוד תלויה בכך שהוא מביא לידי אותם דברים, כך שהדברים תלויים זה בזה בקשר הדוק ולא ניתן להפרידם.
דבר זה עמד לנגד עיניהם של אבות החסידות ואחריהם בעלי המוסר, שידעו מתוך דברי חז"ל וגם ראו מתוך הנסיון שמלימוד התורה בלבד לא בהכרח צומחים בדרך המובילה לשלימות, ולכן שמו דגש על ענינים נוספים בעבודת ה' שמעמידים את לימוד התורה באור הנכון.
והנה אם נתבונן בגישה הנהוגה היום בחלק ממקומות התורה, נמצא כי הנושאים שדיברו עליהם גדולי החסידות והמוסר לא תופסים מקום חשוב כל כך על פי רוב, ובאופן כללי ניתנת הדגשה גדולה לערך לימוד התורה, הרבה מעבר לשאר הנושאים, באופן שמעמידים את לימוד התורה לעיקר ואת שאר הנושאים לטפלים. ולאור הדברים האמורים יש בהחלט מקום להתבונן האם זו אכן הדרך הרצויה, ואם אין כאן מה לשפר.
ואמנם ישנם כל מיני סיבות להדגשה היתירה הזו, וביניהם העובדה שבדורנו שולטת החיצוניות, וקשה לחנך צעירים לנושאים שקשורים לעבודת ה' פנימית, וקל יותר ליצור התלהבות ואף תחושת הצלחה ומצויינות בקשר ללימוד התורה ולהישגים מורגשים של למדנות וידענות, ובכך גם ליצור תחרות ואוירה שדוחפת להצליח בחלק של הלימוד. אולם יחד עם זה, להדגשה היתירה הזו עלול להיות מחיר כבד, שאדם יתפתח מאד בחלק של הלימוד, ואילו שאר חלקי העבודה יתפסו אצלו מקום מצומק, ויווצר יחס לא נכון בין חלק הלימוד לשאר חלקי עבודת ה'. וגם האופן של 'לימוד התורה' עצמו עלול להיות שלא בצורה הראויה של שאיפה לזכות לקרבת ה' על ידי לימוד תורתו, אלא עלול להיהפך לשאיפה למצוינות ומוצלחות, בעיני החברה ובעיני עצמו. ואני כבר לא מדבר על אלו שאינם עומדים ביעדים הלימודיים של המסגרות, שעלולים לאבד גם את כל יהדותם, משום שחינכו אותם שהיהדות עומדת על דבר אחד בלבד, והדבר הזה הוא 'הצלחה בלימוד' לפי אמות המידה המקובלות[19]. וגם אם נניח שזו הדרך הרצויה בחינוך הדור הצעיר, הרי בודאי לא יתכן להישאר בזה כל החיים, וצריך למצוא את הדרך איך להתקדם הלאה ולא להישאר תקועים כל החיים בתפיסה הזו.
ולאור זאת נבין מדוע כאשר מוהר"ן ז"ל מדבר על לימוד תורה, הוא תמיד מדבר על לימוד תורה בתוך המסגרת הכללית של עבודת ה', ומלמד כיצד התורה תצמיח את הפירות הרצויים. וזהו ההסבר לכך שבתורת מוהר"ן אין 'בלעדיות' לנושא של תורה, והתפיסה של 'נאר תורה' לא תקפה שם, שכן לימוד התורה עם כל חשיבותו ומרכזיותו חייב להשתלב במערכת הנושאים האחרים של עבודת ה'. התורה היא מקור החיים, אבל הוא מקור שחייב להצמיח פירות, וצריך לכוון את כל המערכת של הלימוד למקום הזה, אחרת זו סטייה מהמטרה[20].
[2] בקצרה, שיטת רש"י ב"ק יז, א שהמעשה עדיף מהלימוד, ותוספות שם ובקידושין הקשו עליו ופירשו שהתלמוד גדול, ובדעת רש"י ביארו השיטמ"ק ב"ק יז, ב בשם ה"ר ישעיה והפנ"י והתורת חיים שם שבבחרותו של האדם לימוד גדול כי אם לא כן לא ידע כיצד לקיים, אבל לאחר שכבר למד, המעשה טוב מהלימוד. וכן הובאה שיטה זו בתוספות קידושין מ, ב בשם יש מפרשים. וכן שיטת המאירי ב"ק יז, ב. וכן פסק השל"ה (ריש מסכת שבועות פרק נר מצוה) וז"ל: 'אבל מי שלמד כבר ויודע כל הדינים והמעשים, אזי טוב יותר לרדוף ולחפש אחר איזה מצוה מהלימוד, כי מעשה המצוות הם התכלית'. וכן סובר בעל ראשית חכמה בהקדמת ספרו. אולם שיטת תוספות בב"ק שם ובקידושין מ, ב שהלימוד גדול מהמעשה לעולם. וכך היא משמעות סתימת לשון הרמב"ם פ"ג מת"ת. וכך נקטו רבים מגדולי הדורות האחרונים ובבית מדרשו של הגר"א ותלמידיו.
[3] כלשון המהר"ל בדרוש על המצוות: 'כי התלמוד לא שהוא הכנה בלבד למעשה, רק שהוא עצמו מוציא המעשה לפועל כמו שאמרנו, כי התורה היא ההתחלה וכל שהיא התחלה גורם שיצא גמר הפועל, א"כ היא פועלת המעשה בעצמו. כמו הזרע שבהיזרעו גורם שיצא הענף לפועל, כך התורה בהזרעה באדם פועלת הגמר וגמר שלה הוא המעשה, שלא ניתנה כי אם לתכלית המעשה לא לזולת זה כמו שאמרנו. זהו שאמר שהתלמוד מביא לידי מעשה, ר"ל שהתלמוד בעצמו פועל וגומר גם המעשה כאשר יפעל הזרע הצמיחה לאילן. ומצד הזה ראוי שיהיה תלמוד גדול כי לעולם האב גדול מהתולדה היוצאת ממנו'.
[4] וראה שו"ע הרב ת"ת ד, ה שסובר על פי זה שמעלת הלימוד יותר מכל המצוות היא רק בלימוד המביא לידי מעשה, אך כשלומד קדשים וטהרות שאינם נוגעים למעשה אין לימוד זה שקול ככל המצוות. אולם סתימת הדברים בירושלמי פאה פ"א שכתב שדיבור אחד מדברי תורה שקול ככל המצוות ולא חילק איזה דברי תורה, לא משמע כן. וצ"ל שבכל לימוד שהוא יש בחינה שמביא לידי מעשה, הגם שאינו עוסק בהלכה למעשה, וכמו שכתב השל"ה בסוף מס' שבועות וז"ל: 'נוכל לומר כי אין הכוונה תלמוד מביא לידי מעשה על דרך לא עם הארץ חסיד, דמכח שלומד יודע מה לעשות וכו', אלא שהכוונה שהחטא בא מיד החומר, ובהתמעט החומר בהסתלק המסך בהתגברות הצורה, נמצא שמכיר באמת ופעולתו טוב מאד, והנה מכח התלמוד תושיה מתגבר כח השכל, וזהו סיבה שמוכן לבוא לידי מעשה טוב'. וכדברים הללו ממש כתב המהר"ל בנתיבות עולם נתיב התורה פ"ה, עיי"ש שמאריך.
[7] כמו שכתבו בדרך ה' ח"ד פ"ב ובנפש החיים ש"ד פ"ו ובשו"ע הרב ת"ת ד, ב, ובאור ישראל סימן כז ובחתם סופר נדרים פא, ב, ובהקדמת הבית הלוי ועוד.
[11] בהקדמה לספרו תפארת ישראל.
[13] ובספר נועם אלימלך (ליקוטי שושנה בסוף הספר) כתב: 'וזהו העוסק בתורה בלבד [דומה כמי שאין לו אלוה], דעל ידי עסק התורה זוכה אדם לבא אל הדביקות ולהתעוררות רחמים, ואם עוסק בתורה לבד פירוש בלא דביקות כי אם שלומד תורה, בודאי הוא מחמת מעשיו המקולקלין וזהו דומה כמי שאין לו אלוה כיון שאין לו דביקות בהבורא יתברך שמו אלא בתורה'.
[14] ויקרא כו, יג, וכן כתב עוד שם בפסוק יד.
[15] וכ"כ בפשיטות הגרא"מ שך ז"ל בהקדמת ספר אבי עזרי מהדורא תליתאה, דתורה שלא לשמה אינה יכולה להציל את הלומד מפחיתויות כמו קנאה תאוה וכבוד, דרק בלומד תורה כצורתה לשמה נאמר שזוכה לדברים הרבה וביניהם שמרחקתו מן החטא. וראה עוד בענין זה בספר דרופתקי דאורייתא ח"ג סימן טז.
[16] וראה עוד להלן מה שנכתוב בקצרה על תורה לשמה ושלא לשמה לדעת הנפש החיים.
[18] בפירושו למשלי יט, ט, ושם כד, לא.
[19] דבר שאינו נכון כלל, כי כל יהודי יש לו חלק בתורה ויכול להתחבר לתורה, אם רק יזכה ללמוד לפי דרכו ולא יחפש דווקא להצליח במה שנחשב בחברה להצלחה.
[20] מוהר"ן בכמה מקומות מתייחס לכך שלימוד שלא בצורתו הנכונה עלול להביא לתוצאות הפוכות כדברי חז"ל שהבאנו 'לא זכה – סם המות', וכדברי הגר"א שהתורה עלולה לגדל את מידותיו הרעות. וכגון בליקוטי מוהר"ן קמא י"ב וכ"ח מדבר על תורה שלא מצמיחה פירות והתקדמות בשאר תחומי עבודת ה', שנובעת מכך שיונקים את התורה ממקורות שאינם מזוככים, ותורה זו גורמת לאותם תלמידי חכמים לחלוק על תלמידי חכמים אמיתיים צדיקים ויראי ה'. ובמקום אחר (שם רי"ד) כתב: 'דע שאם הלימוד כהוגן, בודאי אין לו [למלאך המות] שום כח [ושליטה עליו], אבל אם אין הלימוד כראוי, בפרט לימוד גמרא אם אין הלמוד כראוי, אזי הוא מקבל יותר כח מהלימוד, כי 'תלמוד' בגימטריא אותיות של שמה לילי"ת. על כן יש כח בלמוד התלמוד או להכניע אותה, או להיפך חס ושלום'.
xxxx xxx xxxxx xxxxxxxxxxx xxxx xxxx xxxxx xxxxx xxxxxxxxxx xxxx xxxxxxxxxxx xx xxxx xxx xxxxx xxxxx xxxxxx xxxxxx xxxxxxx xxxxxxxx xxxxxxx xxx xxxxx xxxxxxxxx xxxxxx xxxx xx xxx xxxxxx xx xxxxxxxx xxxxx xxxxx xxx xx xxxxxx xxxxxx xxxxxx
