לימוד תורה במשנת ברסלב - שאלה ג - אז מהי הדרך שמוהר"ן מציע בענין? כיצד מביאים לכך שהלימוד ישתלב עם שאר המערכות של עבודת ה'?
למוהר"ן ישנה משנה סדורה ובהירה בענין זה. והענין מתחלק לשנים. א. מהי המגמה הכללית שאליה צריך לשים את פניו. ב. מהי הדרך המעשית שבה יש לנהוג.
בקשר לנקודה הראשונה. הביטוי שחוזר על עצמו הכי הרבה פעמים בכתבי מוהר"ן ותלמידו מוהרנ"ת בקשר לצורתו הנכונה של יהודי הוא: להיות 'איש כשר'. מוהר"ן ז"ל אמר על עצמו[1] שדרכו בעבודת ה' מילדותו היתה 'שרצה להיות איש כשר כרצונו יתברך'. ופעם התבטא ואמר[2]: 'אני מקנא מאד איש כשר (שקורין ערליכר יהודי), כי נדמה שהולך בן אדם עם דקין וכרכשות ואברים כשאר כל העולם, ואף על פי כן באמת הוא ענין אחר לגמרי, כי איש כשר יקר מאד אשרי לו'.
'איש כשר' פירושו להיות יהודי שמגמתו בעולם היא לעשות את רצונו יתברך ממנו בכל עת ובכל שעה, אין הוא עושה 'עיקר' דווקא מענין מסויים ואפילו חשוב, אלא הוא משתדל לבדוק בכל דבר וענין מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממנו, העיקר הכי גדול אצלו זה לעשות את רצון ה', וממילא כל דבר וענין שהוא רצון ה' מקבל את חשיבותו הראויה לו. בודאי שלימוד התורה יש לו מקום גדול וחשוב מאד במערכת הזו של 'להיות איש כשר', אבל מטרת העל בחיים איננה להיות תלמיד חכם אלא להיות יהודי כשר ועובד ה', ולעשות רצון ה' בכל רגע ורגע, והלימוד הוא רק חלק ממכלול של חיים שלימים שתכליתם היא לעשות את רצון ה', אמנם חלק חשוב אבל עדיין חלק בלבד ולא תכלית הכל[3].
ישנה שיחה של מוהר"ן[4] שנותנת לעיקרון זה ביטוי שנשמע אצל אנשי זמנינו קצת חריף. בשיחתו הידועה שבה הוא מעורר על הצורך ללמוד את כל חלקי התורה ומדריך כיצד לעשות זאת, הוסיף ואמר: 'גם אמר לבל יהיה נבהל מזה שהזהיר שצריכין ללמוד כל כך בכל יום, כי גם אם אינו זוכה ללמוד כל כך, אף על פי כן הוא יכול להיות איש כשר באמת. וגם כבר סיפר מזה שיכולין להיות איש כשר אפילו אם אינו יכול ללמוד כלל, ואפילו צדיק יכולין להיות אף על פי שאינו למדן כלל, רק בעל השגה אין יכולין להיות כי אם כשהוא למדן בגמרא פרוש רש"י ותוספות. אבל איש כשר וצדיק גמור יכולין לזכות אפילו מי שהוא איש פשוט לגמרי, 'ולא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה' (אבות ב, טז)'.
כמדומה שביטוי כזה שיכולים להיות איש כשר ואפילו צדיק גם אם אינו למדן (הכוונה שאינו למדן בגפ"ת, אבל לומד שו"ע והלכות פסוקות, אחרת בודאי אינו בכלל איש כשר[5]), קשה לו להיקלט אצל מי שגדל בהיכלי הישיבות, אולם מוהר"ן מביע כאן תפיסה שהיתה מקובלת בעם ישראל בדורות עברו, וגם ראינו אותה בפועל אצל אבותינו בדורות קודמים, שהיו רבים שלא יכלו ללמוד הרבה כראוי, הן מקוצר הדעת והן מטרדות הזמן, ואף על פי כן היו יהודים כשרים וצדיקים, כי בלבם בערה שאיפה לעשות רצון ה', והם עשו זאת כמיטב יכולתם בכל התחומים, ועסקו גם בלימוד פשוט ואמירת תהילים, ואכן זכו להיות יהודים כשרים וצדיקים, אם כי לא בעלי השגה. ולא שמוהר"ן מתווה את הדרך לכתחילה להיות כזה שאינו למדן, אלא הוא מעודד גם את מי שאינו זוכה ללמוד כל כך שגם הוא יכול להיות יהודי כשר, ולא מעמיד את עיקר היהדות על הלמדנות.
גישה זו מבוארת גם במסילת ישרים[6] בסוף ספרו, שכתב: 'וכבר יכול להיות חסיד גמור איש אשר לא יפסוק מפיו הלימוד, כמו מי שמפני צרכו הוא בעל מלאכה פחותה'.
וכבר כתב כן בדרשות הר"ן דרוש שישי וז"ל: 'וכי יתפתה האדם ויאמר: לא יוכל להשיג זה השלמות כי אם בחכמה יתירה וידיעת התורה על השלמות. נשיבהו ונאמר, אין ספק שתלמוד תורה שכרו גדול מאד, עד שאמרו רז"ל ויתר הקב"ה על עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על תלמוד תורה. רצה לומר, כי אלו השלושה היו בבית המקדש הראשון, ולא תלה החרבן רק בביטול תורה כאמרו על עזבם את תורתי. ואף על פי כן אני רואה בדברי רז"ל, שמי שמוסר גופו ונפשו לה' יתברך וחושק בעבודתו, ישיג מדרגה גדולה יותר ממי שיהיה בתכלית החכמה'[7].
ולגבי ההדרכה המעשית, הנוסחא של מוהר"ן בשתי מלים היא: תורה ותפילה יחד. 'מוהרנ"ת אמר שרבינו זצוק"ל חיבר יחד הטוב מן הפרושים והטוב מן החסידים, היינו שהפרושים העיקר אצלם הוא התורה הקדושה, אבל מהתפילה הם רחוקים, והחסידים העיקר אצלם הוא התפילה, אבל מהתורה הקדושה הם רחוקים, ורבינו זצוק"ל כללם וחיברם יחד, דהיינו לעסוק בתורה ותפילה יחד'[8].
וידועה אמרתו של מוהר"ן[9] שאמר: 'מה יש לו לאדם לעשות בזה העולם, אין צריך כי אם להתפלל וללמוד ולהתפלל'[10].
אנו רואים שחז"ל תיקנו לנו תפילה קודם הלימוד בכניסתו לבית המקדש, ותפילה לאחר הלימוד ביציאתו לבית המדרש, משום שכדי שהלימוד יביא לידי מעשה הוא צריך להיות עם הגישה הראויה, שעוסק בדברותיו של מקום וכל כוונתו בלימודו הוא לעבוד את ה', ועל כן צריך להתפלל לה' יתברך שיזכה לכך, וגם לאחר הלימוד צריך לצאת ממנו עם תפילה לזכות לקיים את מה שלמד. וזה נקרא אצל מוהר"ן 'להפוך תורות לתפילות', וראה בהקדמת מוהרנ"ת לספרו ליקוטי תפילות כמה הפליג במעלה זו.
ואף שספרי מוהר"ן מלאים עצות כיצד להתקרב לקדוש ברוך הוא, מכל מקום העצה הכללית שכוללת את כל העצות היא תפילה בהתבודדות על עלייה רוחנית, שכן 'אף על פי שנמצאים כמה עצות טובות בספרי רבינו זכרונו לברכה, שהם מלאים עצות להתקרב להשם יתברך, אף על פי כן על פי רוב קשה להאדם לקיים העצה בעצמה. על כן העיקר הוא תפלות ותחנות ובקשות, יהיה איך שיהיה, על כל פנים ידבר בפיו באיזה בחינה שהוא, ויבקש מהשם יתברך תמיד, שיוציא אותו מחושך לאור ויחזירהו בתשובה שלמה באמת, ואל יתן דמי לו עד שיענהו'[11].
וכבר עוררו רבים מגדולי ישראל בכל הדורות על החשיבות של תורה ותפילה הכרוכים יחד, והדברים ידועים ואין צורך להאריך בציטוטים[12].
והדבר המיוחד במשנתו של מוהר"ן בענין זה הוא, שהוא מלמד לא רק שצריך להתפלל, אלא גם איך להתפלל[13], ועל מה צריך להתפלל. והרבה אנשים שזכו להיכנס ללימוד ספריו הקדושים מתוך ביקוש האמת מספרים שמושגים רבים בעבודת ה' שקודם לכן לא היו בתחום שאיפותיהם כלל, לפתע פתאום הם מוצאים את עצמם מתפללים שיזכו להם.
[3] יש לציין בענין זה ללשונו של רבי צדוק הכהן ז"ל בקומץ המנחה אות כב: 'אין לאדם לשום התכלית ומכוון לאיזה דבר פרטי, כגון להיות נגדר מתאוות, להיות לומד תורה, או לעבודה וכיוצא. ועל זה צווח הנביא כמה פעמים שלא בקשו קרבנות, והקשו המפרשים הלא באמת ציוו? רק רצה לומר שהם עשו התכלית זה לבדו להקריב קרבנות ולעשות מצוות וכמו שנאמר (ישעיה כט, יג) 'ותהי יראתם מצות אנשים מלומדה', וזה לא ציוה וכו', רק התכלית הנרמז והנרצה מכל מצוה הוא כדי לצרף את הבריות, לדעת מה רצון השם יתברך באותו עת מה יעשה ישראל, וכידוע'.
[5] ומה שכתוב 'שאינו יכול ללמוד כלל', אין הכוונה לעם הארץ שאינו יודע שום דבר בתורה, אלא הכוונה שאינו למדן בגפ"ת, והנוסח 'שאינו יכול ללמוד' הוא תרגום מאידיש 'הער קען נישט לערנען' שפירושו אינו למדן.
[7] עיין שם שמביא על כך את הגמרא בברכות כ, א על החילוק בין ראשונים שנעשה להם נס ואחרונים לא, אף שהאחרונים היו גדולים יותר בידיעת התורה, משום דרחמנא לבא בעי, והראשונים היו גדולים יותר במעלות הלב. וראה עוד בענין זה בשו"ת משנה הלכות יג, קמט.
[10] ובשיח שרפי קודש ח"ב סימן פז: 'רבינו אמר פעם: המתנגדים אומרים שהעיקר הוא לימוד התורה, והחסידים אומרים שהעיקר הוא עבודת התפילה, ואני אומר להתפלל ללמוד ולהתפלל'.
[12] וידועים דברי החזון איש שאמר שהשקיע בתפילה כחות לא פחות מאשר בסוגיא קשה. וראה בדבריו הנפלאים של המכתב מאליהו (ח"ד עמוד 33) בענין ההכרח בחיבור תורה ותפילה, שתורה בלבד בלא תפילה יכולה להגדיל את האנוכיות של האדם, ואילו על ידי תפילה מתבטל האדם לקדוש ברוך הוא.
וראה עוד בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן א) שמעודד שואל בעל נפש טהורה שמרגיש שעמל התורה לא מאפשר לו להתמסר לתפילה כראוי, ולבסוף כותב: 'אך הגאונים הגדולים והצדיקים האמיתיים זכו שזה וזה נתקיים בידם, וידוע מה שהעידו בשם מרן החת"ס שאמר על עצמו שזכה להתפלל כל תפילותיו בכוונה, ובדמעות, וידוע כזה גם מדודי זקני הגאון הקדוש מהר"י גרינואלד זי"ע אב"ד סאטמר, שמעיינות הדמעות שלו היו פתוחים לעולם וכל תפילותיו בלהט קודש, וכן זכיתי לראות גאונים אמיתים בהרבצת תורה וגם בעסקי ציבור והנהגה, ובכל זאת ממש כל תפילותיהם בדבקות ובהשתפכות הנפש, והקב"ה יתן גם חלקינו עמהם, ויתרבו בנו שעות תפילה כאלה. איברא יש עוד תקנה להשלים ענין הנ"ל, שיתבודד לפעמים בינו לבין עצמו ורק לנוכח ה' עיניו, וזה על דרך 'קומי רוני בלילה שפכי כמים לבך נוכח פני ה'' וגו', והיינו כשהוא רק נוכח פני ה', וזה מסוגל מאד לפני אבינו שבשמים שירחם על נשמתו, ויקבל תפילתו ודמעתו ברחמים, ובדוק ומנוסה הוא אצלינו מנעורינו. ויהי רצון שיתרבו שעות כאלה'.
