לימוד תורה במשנת ברסלב - שאלה ד - כמה הצלחה בפועל בלימוד רואים אצל חסידי ברסלב?

ראשית ננסה לברר מה נקרא 'הצלחה בפועל', האם תפקיד חשוב? יכולת לומר שיעורים יפים? לחבר ספרים חשובים? ידיעות רבות? למדנות?

חלק מהדברים הללו הם באמת חשובים אבל אינם עצם נקודת ההצלחה. החינוך של מוהר"ן הוא שעיקר נקודת ההצלחה בלימוד פירושה להצליח להתחבר לנקודה הפנימית של התורה, ולהגיע לחיבור פנימי ואמיתי בין היהודי לתורה, כל אחד ואחד כפי ערכו ובחינתו. זה נקרא אצלו 'להרגיש את הנעימות שיש בתורה', היינו לחוש את הנעימות של 'קרבת ה' לי טוב' שיש בתורה שהיא מקרבת את האדם לבוראו במידה הגדולה ביותר. כמו שאמר^[1]: 'אשרי הזוכה להרגיש נעימות התורה, כי יש נעימות בתורה, וזהו העיקר, לזכות להרגיש הנעימות שיש בהתורה'.

כמובן שאם זוהי הגדרת ההצלחה, לא ניתן למדוד את ההצלחה הזו על ידי כלי מידה חיצוניים. ישנם גם יהודים שנקראים 'פשוטים' שאינם יכולים להקדיש זמן רב ללימוד התורה, ובכל אופן הם 'מצליחים' בלימוד על פי ההגדרה הזו, משום שהם מחוברים לתורה ואוהבים אותה ומשתדלים להקדיש את הזמן הפנוי שלהם ללימוד. ואכן הרבה מהעובדים את ה' בדרכו של מוהר"ן מברסלב מצליחים מאד בלימוד במובן הזה^[2].

כמו כן אזכיר בפניך משפט שהשיב חכם אחד כאשר נשאל 'מדוע לא רואים את ההצלחה אצל חסידי ברסלב', והשיב שאם היית רואה את ההצלחה, הרי זה סימן שלא הצליחו...

חלק משמעותי מההצלחה של ההולכים בדרכו של מוהר"ן היא ה'הצנע לכת', הויתור על שאיפת הכבוד והפרסום וחתירה מתמדת לאמת, לכן חלק מה'הצלחה' הוא לא להבליט אותה אלא להישאר תמיד עם הפשטות והענווה, ואכן ישנם בין אנשי ברסלב גם תלמידי חכמים רבים בעלי ידיעות מופלגות בתורה, אלא שבדרך כלל הם עמלים רבות להצניע את עצמם ובורחים בשיטה מכל פרסום. הם יודעים שהכבוד מזיק מאוד לחיבור הפנימי עם התורה, ומסיט את תשומת הלב לכיוונים אחרים, ולכן מעדיפים לוותר על הכבוד הזה. אולי זוהי הסיבה לרושם שנוצר שאין הרבה תלמידי חכמים בברסלב, ורק מי שמכיר מקרוב יודע, ואשרי הזוכה להכיר תלמידי חכמים אמיתיים כאלו.  

יחד עם זה, כמובן שישנם גם את אלו שנקראים 'חסידי ברסלב' שלוקחים הרבה דברים נפלאים מתורתו של מוהר"ן, אולם את החלק של החיזוק בלימוד התורה לא לקחו, וחבל מאד על כך, ובאמת ראוי להתפלל לה' שכל יהודי ויהודי יזכה להשלים את עצמו בכל מה שצריך להשלים בעולם הזה לפי שורש נשמתו ותפקידו. אולם על כל פנים מי שרוצה באמת ובתמים ללכת בדרכו של מוהר"ן גם בעניין לימוד התורה, אין ספק שיוכל לזכות לעלייה גדולה, הן במדרגות הלימוד עצמו, והן בכך שתורתו תצמיח פירות ברוכים ותביאנו לידי קיום בפועל של כל חלקי העבודה.

[1] ליקוטי מוהר"ן (תניינא עא); שיחות הר"ן (אות יז).

[2] הגדרה זו שעיקר הצלחת הלימוד היא כאשר זוכה להרגיש את הנעימות בתורה בשעה שעוסק בה, כתובה גם בגר"א (משלי יז, כד). הגר"א מבאר שיש בענייני העולם 'טוב, ערב, ומועיל', ערב הוא בתענוגי עולם הזה הערבים לגוף אך מזיקים לו, וטוב ומועיל הם שניהם כאחד טובים, אך מועיל הוא שאחר זמן יועיל לו, ועתה בעת שאוכל אינו טוב לו, כגון שלוקח רפואה שהיא מרה לו בעת שלוקחה ורק אחר כך תועיל לו, וטוב הוא שבשעת מעשה הוא טוב גם כן. וכתב שכן הוא בענייני עולם הבא: 'ערב הוא הלומד כדי שיקראנו רב. טוב ומועיל הוא העוסק בתורה כדי לידע כל דין לאמיתו, זהו הלומד אין טוב לו בשעת עסקו אלא אחר כך כשידע הדין, אבל הלומד כדי לקיים מצות בוראו יתברך, טוב לו גם כן בעת שלומד ועושה מצות הבורא יתברך במה שלומד וכו', ואז טוב לו גם כן אף בעת עמלו, וזהו שנאמר 'את פני מבין חכמה' - שהמבין רואה את החכמה שלפניו ונהנה ממנה, מפני שכוונתו לקיים מצות בוראו, אבל 'עיני הכסיל' - שלומד כדי לידע דינים, עיניו 'על קצוי ארץ', שאינו נהנה עד שילמוד מה שלבו חפץ ויגמור אותה'.

כלומר, ההצלחה האמיתית בלימוד היא כאשר מגמתו איננה 'לעשות שטייגען', ולא לממש שאיפות גדולות, כגון לגמור את הש"ס והמסכת וכו', אלא כאשר הוא זוכה פשוט להתענג על הרגע של הלימוד שבו הוא מחובר לתורה הקדושה ומקיים את רצון ה', ולימוד כזה הוא ההצלחה הגדולה ביותר, והוא גם נותן את ההנאה הגדולה ביותר, שנהנה באותו רגע שלומד, וזוכה להרגיש את הנעימות שבתורה, מה שאין כן מי שכל מגמתו היא 'הצלחה' ו'שאיפות', אפילו אם כוונתו לדעת את התורה באמת ולא רק כדי להיקרא רב, לא יוכל ליהנות מהלימוד עצמו, אלא רק כשיגמור את הש"ס / מסכת / יום / סדר, תהיה לו הנאה.