לימוד תורה במשנת ברסלב - שאלה ה - לא הבנתי את דבריך, הרי הצלחה במובן שאתה מדבר עליה של 'חיבור פנימי לתורה' עדיין לא מקנה לבעליה שם של 'תלמיד חכם', ואנחנו יודעים שהתואר הנעלה ביותר בעם ישראל הוא 'תלמיד חכם'?
אתה צודק שהתואר 'תלמיד חכם' במובן האמיתי שלו שמור למי 'שיודע לישא וליתן בתורה, ומבין מדעתו ברוב מקומות התלמוד ופירושיו ובפסקי הגאונים, ותורתו אומנותו', כמבואר ברמ"א[1]. אולם יחד עם זה כל אחד צריך לבדוק טוב טוב אצל עצמו איזה תלמיד חכם הוא רוצה להיות, והאם שאיפתו להיות 'תלמיד חכם' לא נובעת מרצון להישגים ועמידה בתחרות, ולא תגרום לו לניתוק פנימי מהתורה, ואולי ברבות השנים גם לניתוק חיצוני, כי שמא במשך הזמן כבר לא יהיה מה שידרבן אותו כל כך, ואם לא יהיה לו חיבור פנימי חזק ואמיתי לתורה, יאבד הכל חס ושלום.
ובאמת, לכאורה אם מעמידים את עיקר המגמה של הלימוד על הקוטב הזה של ללמוד הרבה ולהיות תלמיד חכם, יש בזה סתירה למגמה האמורה לעיל שהעיקר הוא לזכות לנקודה הפנימית של החיבור לתורה בטהרת הלב ולא להסתכל דווקא על ההצלחה וההישגים. ויתכן שזוהי אחת מן הנקודות השנויות במחלוקת בין החסידים למתנגדים, על מה לשים את מרכז הכובד[2].
אכן, בתורתו של מוהר"ן אנו מוצאים שילוב ואיזון בין שתי המגמות יחד[3], שמצד אחד הוא חותר לכיוון של פנימיות עמוקה מאוד, ומגלה סתרי תורה עמוקים שכולם מכוונים לגלות את אלוקותו יתברך לכל אחד ואחד, וכל עצותיו מכוונות להביא אותנו לזיכוך הנפש ולהשגת אלוקות באופן המורגש בלב, ולאמת מוחלטת ובריחה מכל כבוד מדומה, שכל זה מביא ללימוד במדרגת 'לשמה', ולחוש את הנעימות שיש בתורה, אולם יחד עם זאת הוא לא מזלזל כלל בערכם של המעשים הפשוטים והלימוד הפשוט שנעשה בפשטות גמורה גם בלי שום 'השגה' ו'מדרגה', ואדרבה, הוא מחנך להרבות בעשיות של קדושה בקביעות, בכל זמן ובכל מצב, ומזהיר שדווקא בזה תלויה כל היהדות.
וכמון שאמר למשל[4]: 'נכספתי מאד להמשיך את העולם אל עשייה שיהיה חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום ולא יעבור וכיוצא'.
ועל הנהגתו של מוהר"ן בילדותו מסופר[5]: 'אף על פי שבאמת היה חכם גדול ומופלג בחכמה מאד מאד גם בימי קטנותו ובימי נעוריו כאשר היה מפורסם לכל מכיריו, אף על פי כן לא השתמש בשום חכמה כלל בעבודת השם, רק היה נוהג לעשות כל העבודות הפשוטות שבעולם. דהיינו לימוד התורה הרבה, מצוות מעשיות, וריבוי תפילות ובקשות וריבוי התבודדות מאד לדבר ולפרש שיחתו לפניו יתברך כנ"ל וכיוצא בזה'.
וכמו כן 'היה אוהב מאד את העבודות הפשוטות של סתם בני אדם, האנשים הפשוטים הכשרים, והיה אוהב מאד מי שיכול לומר הרבה תחינות ובקשות בתוך הסידורים הגדולים, כדרך ההמון עם הכשרים. והיה מזהיר ומוכיח אותנו כמה פעמים, לזמר זמירות בשבת, והיה מקפיד וכועס מאד על מי שהוא חכם בעיניו ואינו מתאמץ לזמר זמירות בשבת ובמוצאי שבת או שאר עבודות פשוטות, כי עיקר היהדות הוא בפשיטות ובתמימות גמור, בלי שום חכמות, כמבואר אצלנו כבר כמה פעמים'[6].
והחיבור של שתי הנקודות הללו יחד, חתירה לאמת ולפנימיות טהורה, יחד עם ריבוי של לימוד ומעשים בפשטות, הוא המפתח בסייעתא דשמיא לשלימות הלב והמעשה ביחד, אשר היא העבודה הקשה שבמקדש, ורבים הם המייחלים אליה אולם לא רבים זוכים אליה[7], אך בדרך זו יוכל כל אחד ואחד לפי ערכו לזכות אליה בנקל.
בודאי אי אפשר לומר שחובה להתקרב למוהר"ן, לא כתוב לא בגמרא ולא בשו"ע שצריך להתקרב למוהר"ן מברסלב, אבל כן כתוב שחובה על האדם לעבוד את ה' ולהשתדל להתקרב אליו באמת ולתקן את פגמי נפשו, וממילא חובה על האדם לבקש אחר כל הדרכים שיעזרו לו להגיע לזה, ומי שדרכו של מוהר"ן יכולה להועיל לו להתקרב לה' יתברך בודאי חייב להתקרב אליה.
[2] שיטת הנפש החיים בזה בשער ד' ידועה, שמעמיד את עצם הלימוד בכמות ואיכות במעלה גדולה יותר מאשר הזיכוך והכוונה לשמה, וכנראה על זה בנו את דרך החינוך בישיבות להעצים את הרצון להצליח בלימוד, ולשים פחות דגש על טהרת הלב בלימוד. וראה בספר יסוד העבודה לרבי אברהם מסלונים ז"ל שחלק על הנפש החיים בכמה נקודות והעמיד את השיטה האחרת. ויש לציין לכמה מקורות נוספים בעניין זה, כגון ספר חסידים (סימן שסו) שכתב שהעושה לשמה גדול פי אלף משלא לשמה. וראה עוד בדבריו בסימן תקץ. והגר"א במשלי (יז, א) כתב: 'טוב ללמוד מעט ובנחת ולשמה ולחזור תמיד, מללמוד הרבה ובריב ולקנטר'. ובפרק טו כתב: 'לפעמים ילמד אדם הרבה מאוד אבל מלא פניות לכבוד וגאוה ומרמות וקנטור ודומיהן, ובתוך רוב הלימוד יקרה שלמד מעט ביראת ה', אותו מעט הוא יותר טוב מכל האוצר שקיבץ ולמד ומהומה בו'. ובחובות הלבבות (שער יחוד המעשה ו) כתב: 'והשתדל בכל כחך לזכך מעשיך, ואפילו אם ימעט, יותר ממה שתשתדל שיהיה רב בלתי זך, כי המעט הזך הוא רב, והרב הבלתי זך הוא מעט, ואין בו תועלת'. וראה עוד מסילת ישרים פרק טז שעיקר מעלת האדם נבחנת בזיכוך מעשיו וכוונתו הטהורה.
[3] כמובא לעיל שאמר שהוא משלב בדרכו את מעלות החסידים והפרושים גם יחד.
[7] בכתבי הגרי"א ויינטרויב זצ"ל הביא מבעל האבני נזר זצ"ל שאמר על הפסוק שאמר דוד המלך ע"ה 'ינחני במעגלי צדק למען שמו' שכל מגמתו בימי חייו היתה לקיים את הפסוק הזה. וביאר הגרי"א זצ"ל ש'ינחני במעגלי צדק' היא העבודה המעשית בקביעות כמעגל הסובב תמיד בלא הפסק, ו'למען שמו' הוא טוהר הלב והכוונה לשמה, והחיבור של שני העבודות הללו יחד הוא מהקשים ביותר, ולחיבור זה השתוקק האבני נזר כל ימי חייו.
